איך הפכנו מאוהבות החופש הגדול, למפחדות מבואו, ואז בלי למצמץ אנו מתגעגעות אליו שוב… רות לקס מנהלת יחסי שנאה\אהבה עם החופש הגדול .
את מכירה אותו מגיל צעיר. איפה שהוא מזמן שעמדת על דעתך, ודעתך אמרה לך – שאין כמו החופש הגדול. אי שם בסוף ימי הגן העליזים, ותחילת שנות בית הספר העליזים פחות, הבנת שיש בסוף כל הסבל הזה, ממש בקצה, אחרי עשרה חודשים של שיעורים, שיעורי בית וחוזר חלילה, חגיגה ארוכה, של חודשיים שלמים של גלידות, ים ושמים כחולים.
האהבה הזו לימי הגלידות והבטלה נמשכת ואפילו מתעצמת בדרך כלל בשנות החטיבה והתיכון. אז הופכים ימי החופש לימים חסרי מעש, לילות של שיחות נפש מיותרות, אהבות ראשונות ורביצה על חוף הים העמוס בני נוער בטלים בדיוק כמותך. שכרון חושים, חודשיים שבהם העולם מניח לך קצת מדרישותיו ומאפשר לך לבהות ביקום מהצד. נינוחה ומחייכת.
עד כאן נפלא.
אבל אז, בקפיצה קטנה קדימה בזמן. מרגע שאת הופכת לאימא, צעירה כמובן, עובדת כמובן, מתמרנת עד כדי ריצות ספרינט יומיות, בין העבודה למסגרות שבהם נמצאים הילדים. אז הופך ברגע החופש הגדול ההוא, ימי השמש והים, להיות עבורך מה שפעם היו ימי הלימודים בתלבושת בית הספר הירוקה – ימים ארוכים של סבל.
ימים שבהם את עכשיו בתפקיד האמא שצריכה לשעשע את ילדיה, בתפקיד העובדת שצריכה להסביר לבוס שגם היום לא תצליח להגיע כי הקייטנה נגמרה והחופש לעומת זאת החליט להמשיך. ואת לומדת לשנוא את יולי אוגוסט שנאה יוקדת, שנאה של ארבעים מעלות בצל, גם כשאת במשחקייה הממוזגת על הזאטוט. לנסות להיזכר למה בכלל חיבבת את התקופה הזו פעם מזמן בימים שלפני הילדים ולחשוב שמעכשיו כך זה יהיה תמיד, וכך יראו כל שנות ההורות שלך מכאן ועד בכלל, או לפחות עד לטווח שאליו את מסוגלת להביט קדימה מתוך העייפות והתסכול המתפשט.
אבל החיים, יש להם תכניות אחרות בשבילך. אני מבטיחה. ויום אחד כל זה ישתנה. כי יום אחד תקומי בבוקר ותגלי שיש לך בבית חבורת ילדים גדולים. מתבגרים שכאלה, עסוקים בענייניהם שכאלה, שאינם זקוקים לאימא שתניע אותם ממקום למקום, תפעיל אותם במיליוני הפעלות יצירתיות ותצטרך לעשות את כל זה בזמן שהיא מתקשרת לעבודה ומסבירה מה צריך לתקן במצגת.
אני מבטיחה, מתחייבת, שיום אחד, ממש מעבר לפינה, תמצאי את עצמך שוב מחבבת ואפילו אוהבת את התקופה הזו בשנה. סוגרת מעגל עם ימים רחוקים, אם תרצי. כי יום אחד ימי החופש הגדול יחזרו ויהיו ימים נחמדים. ימים נטולי הכנת סנדוויצ'ים בבוקר וקילופם מהמיטה של המתבגרים העייפים והארוכים. ימים שבהם הם ישנו עד שעות הצהריים ומיד אחר כך יהיו עסוקים בענייניהם החברתיים, בשיחות נפש מיותרות, באהבות ראשונות. ימים שבהם את תוכלי לצאת בשקט לעבודה. אל כבישים ריקים למחצה. לחזור הביתה רעננה ונינוחה, לא אחת לבית ריק שכל יושביו האחרים מבלים עם באיזו בריכה מקומית. להכין לעצמך כוס קפה, לפרוס פרוסת עוגה דקיקה כי את שומרת, להתיישב בסלון הממוזג ולומר לעצמך ממש בשקט בלב כדי שאף אחד לא ישמע – שאין כמו החופש הגדול.
