לקראת ט"ו בשבט מבקש הרב שרלו לשלב את השיקול האקולוגי בדיון ההלכתי ובפסיקת ההלכה.מאמר סביבתי לט"ו בשבט.
אין די בקביעה כי חלק מייעודו של האדם ומצלם א-לוהים שבו הוא להיות אחראי לסביבתו. חובה זו צריכה להיות מתורגמת, ככל שפה הלכתית, למערכת משפטית: מהן החובות המממשות אחריות זו. מה אסור ומה מותר ביחסיו עם הסביבה, ועד כמה הוא צריך להימנע מעשיית דברים כדי שלא להביא לנזק סביבתי.
גם בכך אין די. מִבחנה הגדול של ההתייחסות האקולוגית יבוא לידי ביטוי בשעה שהיא תיכנס למעגל הפסיקה וההכרעות הנורמטיביות במעגלים שונים:
המעגל הראשון הוא מעגל הטלת המחויבות הפעילה לענייני הסביבה. מעגל זה קורא לעצם החובה ההלכתית של תשומת לב לענייני סביבה. הוא מופיע במידה מסוימת כבר בפרק השני של מסכת בבא בתרא, והוא מקרין גם על שאלות מודרניות. אחת השכיחות שבהן נוגעת לדוגמה לארגון שמחות, בהן אנו נוהגים להשתמש בכמות עצומה של כלים חד-פעמיים ומפגעים סביבתיים משמעותיים. גם לאחר שקלול המשמעות הסביבתית של סבון הכלים והכביסה ההכרחיים כאשר אין משתמשים בכלים חד פעמיים, עדיין מדובר בזיהום בהיקפים עצומים. הכרעה כי אנו אחראים לסביבה, משמעה הכרעה כי יש לצמצם את השימוש בכלים אלה, ואף שמדובר בהשקעת עבודה ומאמצים המעמעמים לעתים את אור השמחה החופשית מעבודה – הדבר אינו ראוי ואולי אף אסור. דוגמה זו לא ללמד על עצמה יצאה אלא ללמד על הכלל כולו יצאה. חובות המוטלות מכוחו של המעגל הראשון אינן נותרות בעולם ההצהרות בלבד, כי אם מחלחלות להוראות הלכתיות של ממש, שיש בהן כדי לפגוע בנוחות החיים והשחרור מעבודה.
גם תקנות המיוחסות בגמרא ליהושע בן נון עשויות להיות מקור לכך.הברייתא (בבא קמא פא ע"א) מונה תנאים מסוימים שהתנה יהושע. עיקרן של תקנות אלה הוא פגיעה מסוימת בזכות הקניין של האדם לצורך הרבים. על אף העובדה שרובן נוגע לניצול אוצרות טבע, הנושא הנידון בהן הוא שאלת הבעלות ולא שמירת הסביבה. ברם, תקנות אלה עשויות להוות בסיס הלכתי לפגיעה בזכות הקניין של האדם הפרטי לצורך מטרות ציבוריות רחבות. דומה ששמירה על הסביבה למען הדורות הבאים ולמען האחריות שלנו לעולמו של הקב"ה אינה נופלת מצרכי הרבים המהווים סיבה לתקנות יהושע.
המעגל השני הוא מעגל ההתנגשות. חובת השמירה והפיתוח של איכות הסביבה אינה מצויה בחלל ריק. ככל חובה, היא חלק ממערכת כללית, והשקעה בתחומים אלו משמעה צמצום בתחומים אחרים. ההתנגשות מתרחשת במקומות שונים. בראש ובראשונה בענייני תקציב – ההלכה עוסקת במקומות שונים בשאלת הקצאת משאבים, כמו בהתלבטותו ובהכרעתו של רב יוסף מהי אותה "מצוה רבה" אליה יש להקצות את תרומתה הנדיבה של אמו של "שבור מלכא" (בבא בתרא ח ע"א). האם שמירה על איכות הסביבה נכנסת מבחינה הלכתית לחובות אליהן אנו מקצים משאבים, גם כשהם באים על חשבון מצוות צדקה או תלמוד תורה? האם מותר להקצות כספי מעשר כספים למטרות אקולוגיות? האם אפשר כי ההלכה תתבע מהאדם להשתמש בתחבורה ציבורית ולא לנסוע ברכב פרטי אם אכן פליטת הגזים מהמכונית היא הסיבה להתחממות הגלובלית ולהמסת הקרחונים?
המעגל השלישי, והוא המבחן ההלכתי המהותי, הוא מעגל ההתנגשות. הבה נניח כי לצורך גידול ושיווק ירקות עליים ללא חרקים יש צורך בחומרי ריסוס שהתפרקותם איטית. שימוש בירקות אלה הוא אפוא שמירה קפדנית יותר על איסורי חרקים שהם איסורי דאורייתא מפורשים אך הרסני לסביבה בתחום זיהום מי התהום וכדו'. דיון הלכתי שמשמעותו הפוטנציאלית תהיה שיבה לגידול חסה בצורה המסורתית על אף הקשיים בבדיקה וקולות המבוססים על "לא ניתנה תורה למלאכי השרת", כדי לשמור על הסביבה הוא היחיד שיעמיד את נושאי הסביבה ברמה הראויה להם. אין מדובר בקביעה שזו ההכרעה הראויה, אלא רק בשאלת עיצוב הדיון עצמו.
בשעה שעל שולחנו של פוסק ההלכה עומד גם שיקול הסביבה במשקלו הראוי אנו יודעים כי ממומשת חובת האחריות על העולם שמקורה ב"צלם א-לוהים".
מתוך ספרו של הרב יובל שרלו, "בצלמו", הוצאת ראובן מס, ירושלים, תשס"ט
