מדובר בבניין לא מיוחד מדי ברחוב חד סטרי בדרום תל אביב. לא מרשים מאוד מבחוץ. אך מבפנים… ואוו. יש שם חזון!
לפני מספר ימים תפס את עיני פוסט בפייסבוק של בחורה בשם ויקי שמזמינה אמנים לערב בו יציירו יחד בבית האומנים בו היא מתגוררת. מה זה בית אומנים? ומה זה אומר שהיא גרה שם? מה זה אומר שהיא מזמינה אותנו לצייר אצלה?
לא יודעת אבל זה מוצא חן בעיני. כתשובה לשאלות, היא ענתה שכשאגיע אבין הכל. הבטחתי לבוא.
הרחוב אליו הפנה אותי הוויז הוא רחוב טיפוסי בדרום תל אביב, שעת ערב וחששות מתגנבים ללב- אולי לא הייתי צריכה לבוא, ובטח שלא לבד… משתיקה את הפחד ועולה במדרגות לקומה השלישית, בדרך מסמסת לחברה את הכתובת שאני נמצאת בה – שאם יקרה לי משהו ידעו איפה לחפש.
אבל אז אני נכנסת לדירה עם מוזיקה ייחודית, כזו שלא שמעתי מעולם וחוץ מזה שקט, חדר מלא בציירים צעירים. כל אחד בפינה אחרת שקוע בעבודה. הבחורה המארחת מראה לי את הציוד ומזמינה אותי לתפוס מקום ולהתחיל.
יחד עם המוזיקה המיוחדת שמנגן אחד מהצעירים אני נכנסת ליצירה. כמה מוזר לצייר עם עוד אנשים בחדר. ציור זו עבודה אינטימית. רק שאף אחד לא יראה לפני שזה גמור. אבל כולנו תוך כדי יצירה. כל אחד שקוע בשלו. כל אחד מבין את הצורך של האחר בפרטיות.
הצעירים ששם, חלקם מכירים את ויקי, המארחת וחלקם ממש כמוני שמעו על האירוע, הסתקרנו והגיעו. חלקם ציירים מקצועיים וחלקם משרבטים למחברת.
"קוראים לנו heart of art, ואפשר לומר שהבית הזה הוא הגשמת חלום" מספרת לי ויקי. חלום שנרקם אצל כמה חברים שהכירו בכלל בעין גדי וחלמו על מקום. מקום שיהיה בית לאומנים. "כזה שאפשר להרגיש בו בנח, להגיע וליצור. לשאוב ממנו השראה, לפעמים עם עוד יוצרים ולפעמים רק עם מוזיקה" מסבירה לי ויקי בעיניים בורקות.
הם שוכרים את המקום כבר ארבעה חודשים. מקווים להצליח לפתח את המקום ושיממן את עצמו.
"זה לא רק מקום לצייר בו" אומרת ג'ינג' (הג'ינג'ית, איך ניחשתם?) ומצטרפת לשיחה "זה מקום ששואף לשנות, ששואף לגעת בנשמות, שלוקח אחריות על החיים שלנו ולעשות איתם משהו גדול יותר. יחד." הן לא מצליחות להסתיר את ההתרגשות ומדביקות גם אותי ברצון להיות חלק מהיצירה המשותפת הזו.
ויקי מסבירה: "מטרת הפרוייקט היא לחבר בין אומנים לטובת שיתופי פעולה שיגדילו כל אמן ואמן כאינדיבידואל ויצרו גלי אומנות העולם החדש, העשייה של אומן כשהוא לבד בספינה לוקחת יותר זמן להפליג למסע כשאומן מוקף באומנים שכל אחד מהם עולם ומלואו הוא גדל ומתפתח מהר יותר ועכשיו הוא יכול להפליג מהר יותר לאינסוף יעדים"
אני נפרדת מהן בחיבוק, משאירה שם את הציור שעתיד להתלות במקום, יודעת שאגיע לשם שוב.
בדרך חזרה אני חושבת עד כמה לא פשוט לקחת את האומנות צעד קדימה. בטח שלא פשוט להצעיד איתך המונים.
מאחלת לבית האומנים שם, מדרום תל אביב, שיתפתח, שיצליח לחבר בין נשמות ולהוות מקור השראה,
לאומנים, ולא רק.
