יום שואה בלי צפירה. בלי טקס. ובלי שירי יהודה פוליקר.

יום השואה 2016 ומיכל שמעון נזכרת בשנה בה עצרה להתייחד עם זכרם של הנרצחים בקצה השני של העולם.

דמיינו לכם יום שואה בלי צפירה. בלי טקס. בלי נאומים של ראש ממשלה ובלי שירי יהודה פוליקר ברדיו.
את יום השואה בשנה שעברה חוויתי במקום הכי פחות קשור לשואה, הן היסטורית והן אווירתית.
נפאל.

הנוף הוא הרים גבוהים, צמחיה פראית ואוויר דליל.ובתוך כל זה עצרנו, שני מטיילים ישראלים, יהודים. בזמן של הצפירה לפי שעון ישראל, כשעם ישראל עוצר ומתייחד עם זכרם של ששת המליונים, עצרנו גם אנחנו. בקצה השני של העולם.
ולרגע הרגשתי שהכל נגדי.

הציפורים שחגות מעלי צוחקות ומשקרות. הרי איך הן מעיזות ברגע כזה? ותיירים אחרים צועדים וחולפים על פנינו, מביטים בעיניים תוהות מדוע נעצרו כך שני הצעירים- אך לא לזמן רב תהו, הרי יש סביבם עוד כל כך הרבה מה לראות.

והרגשתי בדקת הדומייה הזו הכי יהודיה שאפשר. כאילו עמדתי באותו רגע בהר האפר או בכותל המערבי. אני חלק מהעם היהודי. עם הנצח. התפאורה לא משמעותית, לא הטקס ולא הרדיו. אלא האם אתה מרגיש חלק.
לזכרם של ששת המליונים.
ת.נ.צ.ב.ה