ליאת בלוויס
לאן אנחנו רצים? ואחרי מה? סיפורים מהחיים נקבצו בספר החש והמרתק של דותן קליין. הם מעלים שאלות משמעותיות ביותר ביחס לעולמנו כמו מה הזמן שאנחנו מקדישים למחשבה? מה אני רוצה בסיבוב הזה של החיים מעצמי? איך צולחים את המכשולים הרבים שמקשים על התנועה? ואיך אפשר לעבור בהנאה את הדרך להגשמת החלומות והיעדים בחיים?
לאן אתה רץ? אני שואל.
לא יודע, ואתה?
אני רץ אחרי הצבי.
מה זאת אומרת הוא שואל, רץ אחרי הצבי?
לא יודע, ואתה?
אני רץ אחרי הצבי.
מה זאת אומרת הוא שואל, רץ אחרי הצבי?
הוא מספר על הרקע לכתיבת הספר ש"סיימתי את הצבא "על ארבע", אחרי שלוש שנים של ציפייה ליום השחרור. אני זוכר שכבר ביום הגיוס מצאתי את עצמי בדרום הארץ, עם מדים ורובה מעץ מגולף, לבדי בתורנות שמירה בצריף קטן מחצות עד ארבע לפנות בוקר. מעליי השתלשלה מהתקרה נורה. היה אסור לשבת, ועל קירות הצריף היה כתוב בגדול, "עד מתי השמש תזרח ואני אהיה אזרח". זה נראה לי אז כמו נצח, העיניים קראו את הכתוב, אבל המוח לא הצליח לקשר בין המציאות העכשווית לבין השאיפה, הרצון והכמיהה להיות אזרח.
כריכת הספר
"הגוף ממש התכווץ, אבל לא יכולתי לעשות דבר, ידעתי שעליי פשוט להמשיך להתרכז במשהו מצומצם מאוד, לא לתת למחשבות לעוף לעבר שאיפה שאינה אפשרית להשגה באופן מיידי. אומנם התגייסתי מבחירה לשירות משמעותי ביחידה קרבית, אפילו מובחרת, אבל המסגרת הייתה לי קשה. הרגשתי כלוא, החופש נשלל ממני לחלוטין, ריחמתי על עצמי והרגשתי מסכן. כל מה שרציתי זה להשתחרר כבר, לפשוט את המדים הירוקים-חומים, המסריחים מזיעה רוב הזמן, ללבוש בגדים של בית בצבעים שאני בוחר, לקום בבוקר ולהרגיש חופש, להרגיש אזרח."
דותן קליין מקיבוץ בית ניר.הוא מאמן מנטלי שמלווה יחידים וזוגות לשיפור איכות החיים ומסייע להם לקדם את האינטרסים של כל אחד בדרכו שלו. באופן קולח, מרתק ומרגש, שמשקף לעיתים את קצה גבול היכולת, בוחן דותן קליין כיצד מתקבלות החלטות באזור הדמדומים.