סגולות -עבודה זרה או יהדות טהורה? מהיכן הגיעה ה"חמסה" אל ביתנו? מהיכן הגיעו המים הקדושים והחוטים האדומים? ממתי יש קשר בין מחלה של אדם לבין קריאה בספר?
סגולות יכולות לעיתים להיות יצירתיות ביותר. ביהדות ליטא למשל נהוגה סגולה למציאת בת זוג: שמים לרווק את ה "זרוע" שהייתה בקערה בליל הסדר בכיס מעילו הימני ללא ידיעתו, וכשהבחור ילבש את המעיל ויגלה את ה"זרוע" מובטח לו שיתארס באותה השנה. מאמינים?
כחלק מהיותי אדם יהודי, מאמין ודתי, אני סבור שלא הכל בכוחנו להבין. כמו שאינני מבין כיצד בדיוק פועל מכשיר הפלאפון שלי, כך אינני מבין עד הסוף מהי מזוזה ומהם תפילין. הרצון שלי ללמוד, להכיר, להבין את העולם היהודי הוא כביר, אך כשאני נתקל בתופעת ה"סגולות", בד"כ שכלי מתבלבל ותמה. אם לומר את האמת, מאז ומעולם מושג הסגולה היה זר לי ולא הבנתי פשרו.
מה פירוש המילה?
סגולה פירושה כוח טמון, פוטנציאלי, מסוגלות, בעברית צחה ניתן לומר שהאהבה בין בעל ואשה או בין רעים מסוגלת לנצח את כל חילוקי הדעות וכו'. אם מישהו "מסוגל", סימן שיש בכוחו לעשות זאת, ואם "משהו" מסוגל סימן שטמון בו כוח שאתה צריך או יכול להשתמש בו.
אך בכדי להתחיל לנתח את הסוגיה עלינו להבחין בראש ובראשונה בין שלושה מיני סגולות נפוצים:
הסוג הראשון: סגולה מן התורה
בספר התורה מופיעה המילה סגולה 6 פעמים, בד"כ בהקשר של עם ישראל וארץ ישראל. בספר שמות למשל, בפרק יט' כתוב כך: וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ. המשמעות התורנית בד"כ מייחסת את הסגולה, הכח הפוטנציאלי, לעם ישראל. ז"א – לעם ישראל יש כוח להיות סגולה לכל העמים, להוציא מתוכו כח עצום שאין בעם אחר. אין זה אומר שעם ישראל בהכרח עושה זאת, מכיוון שסגולה היא פוטנציאלית ובכדי לממשה יש להשקיע מאמצים גדולים.
הסוג השני: סגולה מחז"ל
חז"ל מאמינים שבלימוד התורה וקיום המצוות יש כח עצום. התורה "מסוגלת" לשנות את האדם, והמצוות "מסוגלות" לכל מיני עניינים. למשל, לפי חז"ל מזוזה על דלתך "מסוגלת" לשמירה על ביתך וגופך וישנם סיפורים רבים על אנשים שניזוקו או ניצלו בגלל מזוזה כשרה או פסולה. אני מכיר כמה סיפורים כאלה ממקור ראשון.
ישנה למשל טענה של הרבי מצאנז שלימוד הספר "תומר דבורה" שכתב רבי משה קורדוברו, המקובל הצפתי בן המאה ה 16 "מסוגל" כנגד פגעי מחלת הסרטן. יש כמובן עוד הרבה דוגמאות לסגולות מהסוג השני.
הסוג השלישי: סגולות שאין להן מקור או שנאבדה מקוריותן
נדמה לי שהסוג השלישי הוא הסוג הנפוץ ביותר בדורנו: אם את רווקה או מחכה לפרי בטן, אם אתה חולה או מחפש עבודה, נדמה שיש אלפי "סגולות" שמתיימרות לפתור לך את הבעיה. אם תדליקי נר – תתחתני, אם תקראי פרק נ"ב בתהילים נ"ב פעמים – יוולד לך בן, אם תתרום ח"י שקלים כפול אלף, אמך תצא חיה מהניתוח ועוד ועוד. לרוב הסגולות הללו אין מקור מהימן, או שהסגולה עברה בשיטת טלפון שבור והכוונה הטובה של נותן הסגולה כבר נשכחה במהלך הדורות.
נו, אז מה הבעיה אם מישהי מדליקה נר? מה רע בזה?
מה הבעיה עם סגולות? ננסה לעמוד על הבעיות אחת אחת:
- טריקים וקיצורי דרך – ספר תהילים לא נכתב כדי להיות "טריק", גם הסוכה וארבעת המינים אינם "טריקים". אדם שמתייחס אליהן כך הוא פשוט מבולבל. ספר תהילים הוא ספר אישי ורגשי על הקשר של האדם, בכל אורחות חייו, עם ה', בטוב וברע, "אם אסק שמים שם אתה ואציע שאול הנך". דוד המלך יצר לכל אדם סולם, צינור, שדרכו הוא יכול להתחבר לה', להתפלל, לעשות תשובה, חשבון נפש, להתחזק באמונה וכו'. אי אפשר להגיע אל כל הדברים שאמרנו – תשובה, חשבון נפש ואמונה, בעזרת "טריקים". אדם שרוצה לחזק את האמונה צריך לעבוד קשה מאוד. אז אם חז"ל יגידו שלימוד ספר כזה או אחר יחזק את אמונתו, זה דבר נפלא וטוב, זו לא סגולה אלא עבודה קשה. אבל אם הוא ישתה שמן זית שהיה תלוי בסוכה של הרב? מה הקשר לעבודה שהוא צריך לעשות? אני אמנם לא מכיר סגולות לדיאטה אבל זו דוגמא ממש טובה. אם עלי להוריד 30 ק"ג ממשקלי, לא תעזור לי שום סגולה, זה הרי ברור, למרות שרוב השמנים מחפשים קיצורי דרך, אבקות וטריקים אחרים שאף אחד מהם לא יעזור לאורך זמן. בפועל, עלי לאכול נכון, לישון ולעשות ספורט. אז אם זה מובן כאן, למה שבנושאים אחרים יהיו קיצורי דרך? את לא "טרם התחתנת" כי לא הדלקת מספיק נרות, אלא ככל הנראה (וזו ודאי הכללה, כל אדם הוא אינדיוידואל). יש משהו משמעותי בהתנהלות שלך, ביחס שלך לדברים מסוימים שצריך להשתנות. נכון, אני יודע, יותר קל להדליק נרות ולהגיד את כל תהילים הלוך ושוב מאשר לראות את הפגמים שלי. את כל הגברים אני פוסלת אבל אני נוסעת לכותל להתפלל כי קשה להתמודד עם זה שהפוסלת במומה פוסלת. יותר קל גם לנסוע בראש השנה לאומן ושם רבי נחמן יפתור לי את כל הצרות. ימשה אותי מהפאות.
אני מצטער, זה לא עובד ככה. חז"ל כותבים: לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להבטל ממנה. דהיינו, בוודאי שלא הכל בידיים שלך ובוודאי שאתה זקוק לסיעתא דשמיא (סיוע מהשמיים) אבל לפני שמגיעים לחלק הניסי, בוא תתחיל לעשות ולעבוד בחלק השכלי, הטבעי. הנס יגיע דווקא אם לא תסמוך עליו אלא תעשה כל שביכולתך לעשות.
- עזרה ראשונה – בהמשך לסעיף הקודם, לא כל האנשים שווים ביכולת שלהם לעבוד קשה מבלי לחפש קיצורי דרך. אזי אם נדמיין למשל אדם מן הישוב מגיע אל רב גדול ומבקש ממנו עזרה. נדמה לי שאם יזהה הרב שעומד מולו אדם חזק ושאפתן, הרי יתן לו הנהגות ביצועיות, מכיוון שביכולתו לעמוד בהן. אך מה יעשה אותו רב, באם יעמוד מולו אדם חלש אופי ובעל בטחון עצמי נמוך, שאינו מאמין בכוחותיו וכו'? נדרשת כאן איזו דחיפה, חיזוק, עזרה עם המדרגה הראשונה. נדמה לי שסגולות מסוימות "מסוגלות" לסייע לאדם, לעזור לו להאמין שהשינוי מגיע ודברים משתנים כעת לטובה וכו'. לכן סגולה היא נפלאה לאנשים כאלה בשלב הראשון. מתי היא נהיית הרסנית ח"ו? אם הם "מתמכרים" לפתרונות הקסם הללו ולא עושים עבודה.
- כדאיניקיות – חוסר הבנת המהות האמיתית של הסגולות שקבעו חז"ל הופכת את האדם להיות "כדאיניק". למה אני מתכוון? היהדות מקנה משמעות רבה לכוונה של האדם בפעולתו – מדוע אתה יושב בסוכה או מניח תפילין? כי כך ציווה ה' "בסוכות תשבו שבעת ימים"? או כי אתה חושב שזה יעזור לך בפרנסה או בזיווג? במילים אחרות, אתה "מנצל" את ה' ומצוותיו כדי שלך יהיה יותר טוב בעולם הזה, בחיים הפרטיים הגשמיים שלך. זו המטרה? לשם כך ניתנו המצוות? רבי שמעון בר יוחאי בספר הזהר מזלזל בגישה הזו עד כדי כך שהוא משווה את האדם הזה לכלב, "צווחין ככלבין הב הב", צווחים כמו כלבים הב הב, הב לי עולם הזה והב לי עולם הבא. ההיפך הוא הנכון – כותבים חז"ל ש"שכר מצווה מצווה", אתה לא צריך לצפות שיגיע שכר על עשיית המצווה, זו ממש עבודה זרה, הרי את עצמך אתה עובד ח"ו ולא את ה'. אלא לפי חז"ל, עצם עשיית המצווה היא השכר, ושכר כפול יהיה שה' יזמן לי לעשות עוד מצווה. לסיכום סעיף ג' – אלוהים איננו כספומט או תפילומט.
- מי אמור להשתנות – כשאדם חולה או אישה עקרה וכו', מתפללים או משתמשים בסגולה כלשהי אזי צורת החשיבה של האדם היא כזו – "המציאות היא לא בסדר והיא צריכה להשתנות. אני מאמין שאלוהים אחראי על הכל לכן אני מתפלל אליו או קורא תהילים בכדי שהמציאות תשתנה". הכל טוב ויפה בגישה הזו מלבד דבר אחד – ה' יצר מציאות מסוימת כמו מחלה, בכדי שאתה תשתנה, תבין, תפנים, תשנה התנהגות, יחס לאחרים וכו', ברגע שאתה תשתנה – ודאי שהמציאות תשתנה. מי שמבקש קמע וכו' יוצא מתוך נקודת הנחה שהוא לא צריך להשתנות אלא המציאות. הגישה הזו, שלצערי קיימת אצל רבים מהנחשבים "מאמינים בה'" אינה אלא כפירה מוחלטת, שהרי המאמין מאמין שהכל מגיע מאת ה' לטובה ולתיקון. לגבי השאלה מי אמור להשתנות, נדמה לי שהרב קוק עונה עליה בצורה עמוקה: החושב בתפילה שמשנה את הענין האלהי, ז"א שה' ישתנה ויפסיק לשלוח לו צרות הרי זה מחרף ומגדף את ה', והחושב שאינו משנה אלא את עצמו, דהיינו שתפילה למשל היא רק עניין פסיכולוגי הרי זה מקטין את ערך התפילה, ועמה יחד את כל הערך של העבודה האלהית, אבל המכוון שהוא פועל לשנות את עצמו לטוב, ועל ידי היחס שעצמות הוייתו משתנה, משתנה כל הערך של כל ההויה אליו לעילוי ולטוב דהיינו ע"י זה שהוא משתנה משתנה גם העולם…זהו העובד בכוונה הראויה, שהנפש מתמלאה ממנה, והעולם מתברך. (שמונה קבצים א תרסד(.
- פגיעה ביהדות – יש המכנים זאת "חילול השם". אני מכיר עשרות אנשים באופן אישי שנמצאים בבעיה זו או אחרת וניסו את כל הסגולות האפשריות שאתם יכולים להעלות על הדעת (אנשים במצוקה מוכנים לעשות כל מה שיש לו סיכוי, אפילו קל שבקלים לעזור להם). כשהתוצאה הרצויה לא הגיעה הם הגיעו למסקנה שגם היהדות היא שקרית או בלשונם "חארטה" כמו כל השאר. תשאלו כל אדם מהרחוב – מה האסוציאציה שלך למילה "מקובלים"? האם הוא יגיד "אנשים עמוקים שחודרים ללב ליבה של התורה ואני חייב לדבוק בהם ובתורתם"? או שמא הרוב יגידו "קמיעות, לחשים, כשפים, חוטים אדומים, מים קדושים" או במקרה הגרוע "רמאים שעושקים אנשים ברגעים של חולשה" האם זה לא חילול השם?
בנוסף יש מקרים של דתיים, שאחרי שנים של נסיונות כושלים להוושע ע"י סגולות שונות, נחלשו בדתיותם, שהרי אם אני עשיתי הכל עבור ה' והשתטחתי על כל הקברים וכו' וה' לא עזר לי, אז כנראה שהוא לא קיים ח"ו, זו המסקנה שהם מגיעים אליה.
מקור ה"חמסה" למשל איננו ביהדות אלא באיסלאם. אז אמנם, אם מישהו ישים חמסה בביתו – לא נסקול אותו באבנים, שהרי היו גם גדולי ישראל שהזכירו את החמסה, אבל נאמר לו שמי שמפחד מעין הרע – את הכסף שהשקיע בחמסה – שייתן לצדקה – הצדקה בוודאי תשמור עליו ביתר שאת. מה ההבדל בין צדקה וחמסה? כבר הבנתם. צדקה בד"כ משנה את האדם מבפנים. חמסה? ממש לא. תנסו ותראו בעצמכם.
לכן לדעתי, אסור בשום פנים ואופן להגיד לאדם עם בעיה כלשהי שמשהו חיצוני יעזור לו. מדוע? בגלל הסעיף הבא:
- השינוי הוא תמיד גם פנימי ולא יכול להיות רק חיצוני – כשאדם שרוצה להתחתן למשל, הולך להתפלל 40 יום בכותל ברציפות, האם זה משנה בו משהו? נדמה לי שכן, לכל הפחות הוא משנה את סדר יומו ומשקיע, לפעמים בכדי לקיים זאת, נדרשת מסירות נפש שמשנה את האדם. כשהרבי מצאנז התבטא בעניין המחלה הנוראה, שלימוד בספר תומר דבורה של הרמ"ק הוא סגולה, הוא לא התכוון לכך שמי שחולה, יקח את הספר, יקרא בו שוב ושוב בלי להבין מילה והתאים הסרטניים יעלמו. יהדות איננה מופע קסמים. הספר תומר דבורה עוסק בהידמות האדם לאל ע"י 13 מידות הרחמים שלו, או במילים אחרות, זהו ספר שמלמד אותך איך לא להעלב, לא לכעוס, איך להיות רחמן וסלחן לכולם וכו'. הרבי התכוון שמי שיחיה את מה שהוא לומד בספר תומר דבורה אזי כל מהותו תשתנה, והסיבה שהגיעה המחלה – תיעלם ולכן המחלה כבר לא תהיה רלוונטית לתיקון שלו. הוא כבר תיקן את עצמו, דהיינו את יחסו למציאות ולאחרים. ראו כיצד כותב זאת הרב קוק: מציאות התחלואים פועלת פעולה טובה על תכונת האדם, על ידם האדם נכנע מלפני ה', והידיעה של אפשרות החולי למין האנושי פועלת לטובה לרכך קושי עורף של קשיי עורף ולבצר זדון רעי לב. אמנם להשלים את הלקח הטוב שמקבל האדם ממציאות החלאים הוא מה שעל ידם האדם מזדקק בטבעו לתפילה, לחלות פני ה' להושיעו בעת צרה ויום רעה. על כן, רבה היא מאוד פעולת התפילה בחלאים, כי מתוך התכונה האנושית אנו מכירים שאחת מהמטרות ההשגחיות בהמצא החלאים היא שישוב האדם אל פני ה', "תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם". על כן פעמים רבות כאשר פעלה המחלה את תעודתה המוסרית כראוי, ע"י שבהתגבר האדם בתפילה, החולה עצמו או קרוביו ומיודעיו, הטיב עכ"פ למצב המוסרי בכלל, ונתקרבו לבבות רבים אל ה' ונתרככו ומידותיהם נזדככו, הנה הגיעה למטרתה ובזה תלך לה והאדם ישוב לאיתנו (עין אי"ה מסכת שבת).
ראו איך כותב זאת הרב אשלג: דע כי אין לך עוד ידיד נאמן בכל עולמך. ואני איעצך, שלא תתקן כלל את החיצוניות שלך, אלא רק את הפנימיות שלך. כי רק הפנימיות שלך עומדת לקבל תיקון. ועיקר מה שהפנימיות מתקלקלת מחמת ריבוי החטאים, הוא הזוהמא, וסימנו הוא הישות והגאות. (פרי חכם איגרות קודש). ז"א – לפי אשלג, כל הסיפור הוא תיקון הגאווה. מי שמשתמש בסגולות לא בהכרח מתקן את הגאווה שלו, לפעמים אפילו ההיפך הוא הנכון שהרי יכול לומר לעצמו שעשה כך וכך ונסע והשקיע וקנה וכו'.
ואם כבר עסקנו בדרכו של הרב אשלג, שהיה מקובל עצום, ראו מה כותבים עליו תלמידיו בספר ביוגרפי על חייו: רבנו לא החזיק כלל מענין אותות ומופתים, כפי שהיו אומרים על דרך הבדיחה בקוצק (חסידות שפעלה בפולין): "אותות ומופתים באדמת בני חם"… כי רבינו דרש מתלמידיו את ענין עבודת האדם על עצמו, ודרש עבודה קשה ומפרכת של יציאה מן האהבה העצמית, ושל קבלת עול מלכות שמים למעשה ולא רק להלכה, מתוך אמונה בגדלות וברוממות השי"ת למעלה מהדעת. וע"כ לא החזיק מענין זה שאנשים מבקשים לבסס את כל היהדות שלהם על אותות ומופתים מסוימים, ולפטור את עצמם בזה מן העבודה. ומסיבה זו לא רצה לקבל אנשים שביקשו תשועות למיניהן, כי לא רצה להתפרסם כבעל מופת דלא החזיק כלל מענין זה כאמור (הסולם. פרק מז').
מה לגבי קמיעות?
בעבר שאלתי רב שאני מאוד מעריך, הרב מיכאל מיוסט (מישוב "האור הגנוז"( לגבי קמיעות, והנה התשובה שענה:
"נושא הקמעות משתייך למושג "קבלה מעשית", שהיו שהשתמשו בה בדרך קדושה וגם להיפך לצערנו. הארי ז"ל מזהיר מאוד שלא להשתמש בה. יש קמעות שהן העתקה מספרים קדמונים כמו רזיאל המלאך, ועוד.
הדעה האמיתית היא שגם קמעות אמיתיים השתבשו עם הזמן ואינם מדויקים היום והסכנה כפולה, כי קמע משובש יכול לפעול בדיוק הפוך ממטרתו כמו כן לא יודעים איך לשמור עליהם בטהרה, וזו סכנה נוספת.
בקיצור: זו עוד אחת משיטות האינסטנט לפתור בעיות במהירות אך לטווח ארוך ממש לא ביעילות. יש קמעות בודדים שנכתבו בזהירות ע"י מקובלים אחראים למעשיהם ואין בהן השבעות של מלאכים ממש. יש קמע מפורסם של הבעש"ט לשמירה ליולדת והרבה משתמשים בה. יש מס' קמעות מרבי יוסף חיים מבגדד (הבן איש חי) וגם הן בסדר. מאגיה שחורה אינה מצד הקדושה. אין לי מידע מהו מקורו של החוט האדום, לא נראה לי שזה ענין מבוסס אבל זה בהחלט עסק משתלם. שנזכה לכל הכוחות ישר מהמקור בלי כל הקיצורים המסוכנים האלה."
לסיכום:
- היהדות דורשת מהאדם עבודה מורכבת, על עצמו, על מערכות היחסים שלו וכו' ואין קיצורי דרך. לכן אם בנוסף לעבודת האדם על עצמו הוא גם נעזר בכל מיני עזרים, הרי זה נפלא וטוב, ואם הוא "תולה" עצמו על ישועות חיצוניות – סביר להניח שינחל אכזבה מרה.
- היהדות דורשת מהאדם "לצאת" מהעיסוק האינסופי בעצמו ובטח ובטח לא מחנכת אותו לקיים מצוות וכו' כי זה "כדאי" לו, כי זה "ישתלם" לו. התפיסה הזו נקראת "שלא לשמה" והיא רק שלב ראשוני, כך אולי מחנכים ילדים, לא אנשים מבוגרים וזה ודאי לא אידיאל.
- הקב"ה לא מחפש שנהיה דתיים "טובים", ממלמלים בעל פה את תהילים. הקב"ה רוצה שנהיה מנהיגים, עצמאיים, מי שמסוגל ללמוד את עומקו של ספר תהילים הרי ודאי שילמד ולא רק ימלמל. הוא מחפש שותפים ולא כאלה שתלויים בחסדיו ומתחננים אליו, שאם יסתכלו על הנרות של חנוכה יקבלו זיווג הגון. כל תפיסת ה"שכר ועונש" שלנו אל מול ה' צריכה להשתנות.
- הגיע הזמן שכל יהודי ילמד להבחין בין עבודת ה' לעבודה זרה, בין היהדות המקורית לבין השפעות נוצריות / הוליוודיות / אחרות שחדרו ליהדות עם השנים.
- רבי חיים יוסף דוד אזולאי, המכונה החיד"א, היה ענק שבענקים וכתב סגולות רבות. ראו מה הוא כותב בספרו כף אחת (לב'): סגולה אמיתית לכל ענין הוא להיות עניו באמת מלב ונפש וליתן צדקה כפי מתת ידו ולעסוק בתורה לשמה. נדמה לי שדבריו הם הסיכום הטוב ביותר.
ונסיים במילתא דבדיחותא: עו"ד אריאל ברגר, רווק מבוקש כשלעצמו, פרסם באחד מעיתוני ירושלים את הסגולות הבאות:
סגולות לרווקים ורווקות:
- הרוצה בעל אומן – תתפלל באומן.
- הרוצה בעל שיש לו שם טוב – תתפלל אצל הבעל שם טוב.
- הרוצה בעל עורך דין – תתפלל אצל סניגורם של ישראל, ר' לוי יצחק מברדיטשב.
- הרוצה בעל עם רעמת שיער – תתפלל אצל האר"י.
- הרוצה בעל שלא משרת בקבע – לא תעשה תפילתה קבע, אלא תחנונים.
- הרוצה אישה עמוקה – יתפלל בעמוקה.
- הרוצה אישה בשלנית – יתפלל בבית לחם, אצל מאמא רחל.
- הרוצה אישה שתהיה אחראית על הקניות והסלים – יתפלל אצל הבבא סאלי.
- הרוצה אישה שתאיר לו את חייו – יתפלל אצל אור החיים.
- הרוצה אישה חמה – יתפלל עם זריחת החמה ולא בשקיעת החמה.
- הרוצה אישה שחומה – יתפלל בכותל, שחומה של אבנים מולו.
- הרוצה אישה עם סנטר כפול – יתפלל במערת המכפלה.
