הסופרת הדתיה הילה ארוון, תמיד כתבה למגרה, וכשזאת נפרצה נולדו 3 רומנים מרתקים. על הגבול בין האסור והמותר, על דת ותוויות, ועל הכתיבה שחוצה מגזרים ורגשות.
הילה ארוון סופרת דתיה אשת קריירה , אמא לארבעה ילדים ששומרים אותה עירנית.
אחרי ששנים כתבה למגרה, נולדו 3 רומנים מרתקים שסחפו אלפי קוראים נלהבים!
אז איך יצאת מהמגירה?
."הספר הראשון שיצא לאור “סודות באחוזת השושנים” נכתב כשהיינו בשליחות בחו"ל מטעם העבודה של בעלי והתפנה זמני להתעסק בכתיבה באופן שוטף. וכששבנו לארץ החלטתי לא להחזיר אותו למגירה אלא להוציא אותו לאור. הספר הנו מותחן רומנטי –היסטורי, על אודות אחוזה מהתקופה העותומאנית באזור נס ציונה וסיפורה המרתק לאורך השנים.
מאז יצא ספר נוסף “הדרך הביתה” רומן מחובר לשורשים, סיפור מרגש שמתרחש על רקע הימים טרום מבצע “צוק איתן”. ספר על שני ניגודים שנמצאים במסלול התנגשות, אבל לבסוף מוצאים את הדרך הביתה ואל הלב."
בימים אלו ארוון שוקדת על סיום העריכות של ספרי השלישי “כחותם על לבך”, רומן היסטורי שמתרחש בתקופת גירוש ספרד ולאחריו, ומספר את סיפורו הנוגע ללב של יהודי אנוס, הלבטים האמוניים שהוא חווה, המשבר האישי וחיבוטי האהבה בחיים בצל הצלב והאימה.
תמיד היית דתיה?
"ההורים שלי חזרו בתשובה כשהייתי בכיתה ג’, זוכרת את הטלויזיה פתוחה בשבת (רק ערוץ 1 בשחור לבן ), עברתי למסגרת ממלכתית דתית, החזרה בתשובה הייתה הדרגתית והייתי סבבה עם זה. אבי הגיע ממשפחה מסורתית ולכן כל נושא התפילות, שבת, חגים וכשרות לא היה זר לי. אני זוכרת שאבא שלי שהחל את התהליך, היה מלווה אותי ברגל למסיבות שישי בערב אם הייתה מסיבת יום הולדת לאחד מחבריי לכיתה. כלומר התהליך נעשה בשלבים ובאהבה רבה".
למה דתיה בוחרת לכתוב רומנים?
"אומנם אני דתיה דתית-לאומית מה שנקרא, אבל אני מבקשת לא להדביק לי תוויות. אני אדם בראש ובראשונה, עם אישיות מסוימת, יתרונות ומגרעות כמו כל אדם אחר, אינדוידואל. ויש לי את הקול האישי שלי ואותו אני משמיעה דרך ספריי. אני כותבת על מה שאני אוהבת לקרוא בעצמי, בין אם מדובר במותחנים או ברומנטיקה. רומנטיקה היא לא דבר שצריך להיות מגזרי גם הדמויות שלי הן אנושיות, אני כותבת על אנשים ותהליכים רגשיים ושינויים בחיים שהם עוברים.
מיוחד בעיניי שיש שתי דמויות השונות באופיין והמציאות מושכת אותן לאותה נקודה של מפגש ואף על פי שלכאורה אין התאמה, קורה הדבר הנפלא הזה שנקרא אהבה והם רואים אחד את השני באופן אחר. הרי אמרו שקשה זיווגו של אדם מקריעת ים סוף. בספרים שלי אני שדכנית מדופלמת ועוברת עם הגיבורים שלי דרך פתלתלה עד שמגיעים אל המנוחה והנחלה".
איפה עובר הגבול בין המותר לאסור, בין הצנוע ללא צנוע?
" בספריי אני כותבת על תהליך רגשי שנוצר אצל השניים, הדמויות שלי חילוניות ובמגזר זה לא שומרים על נגיעה כמובן ולכן גם הדמויות מתנהגות כמקובל, אולם אני שומרת על שפה נקייה ולא נכנסת לפרטים, שומרת על צניעות. התיאורים שלי הם לרוב רגשיים או ציוריים. קוראים שלי כבר אמרו לי בעבר שאני מובילה אותם בעלילה עד לדלת חדר השינה וסוגרת אותה בפניהם. מה שבינו לבינה נשאר שם"
אז עד שהספר החדש יצא, קבלו טעימה קטנה מהרומן החדש של ארוון "כחותם על ליבך"…
“אור הנרות בחלונות ואור הירח האירו את דרכו של שאול בין הסמטאות עד שהגיע אל החצר בה נפגשו לראשונה. הוא המתין דקות ארוכות בצינת הלילה היורד בציפייה לראות את אסתר. כשהפציעה מתוך החשכה לבו גאה בקרבו. וכך גם בלילות הבאים, כשהכול היו מצטנפים בבתיהם מול האש החמה הבוערת באח, היו שאול ואסתר נפגשים לכמה דקות גנובות ליד בור המים. באותם מפגשים של לבבות רוגשים וחיוכים נבוכים היה מביא עמו תשורה קטנה עבורה, כמו פרח שקטף בדרך, תאנים מתוקות שלקח מהמזווה של אמו או מטפחת בד צבעונית שרכש עבורה בשוק מהמעות המעטות שהיו ברשותו. הוא היה מספר לה על עצמו ועל תחושותיו כלפיה, ואסתר נענתה לחיזורו התם. בחלוף הזמן הומרו מילות הנימוסים במילים יקרות של אהבה וכיסופים הדדיים, והפרידה בסוף המפגש הפכה להיות קשה לאין ערוך מפעם לפעם.
במפגשם האחרון, לפני שהגשם הניס אותם אל מתחת לגגון דולף, אזר אומץ והביע את רצונו לשאתה לאישה. אסתר הביעה את הסכמתה בקול רוטט מהתרגשות. יחדיו טיכסו עצה כיצד להתגבר על החרם שהטילה אם סבו, רבקה, על בני משפחת דנינו.
"אהבתנו נידונה לכישלון," אמרה לו ודמעות נצצו בעיניה.
"אסתר, חמדת לבי." הוא פרש את כנף מעילו מעל ראשה, מגן עליה מפני הטיפות. "לא אשלים עם זה."
"הנדר חוצץ בינינו," לחשה בכאב.
"אדבר עם מי שצריך." אד נשימתו החם ליטף את פניה הקרות. "אני מבטיח לך שלא אוותר."
"אמי פנתה אל השדכן." אמרה אסתר ומילותיה כיווצו את לבו. "הוא הגיע אתמול ונקב בשמות של חתנים עבורי."
"ומה אמרת להם?" שאל בחשש.
"סירבתי בתואנות שונות ומשונות, אבל אינני יודעת אם תירוצים אלו יועילו לי בפעם הבאה כשיבוא השדכן. שאול, דבר עם הורייך," הפצירה בו, "דבר איתם בהקדם."
הוא נד בראשו במבע פנים רציני. "אדבר איתם, תמתי, אדבר." הוא ליווה אותה אל גרם המדרגות וחמק אל החושך.
למחרת פנה שאול שוב אל הוריו והפעם הם הפנו אותו אל רבקה, היא הייתה המקור לחרם ורק היא תוכל לסיים אותו. היא התגוררה אצל דודיו בדירתם הקטנה הסמוכה לדירת הוריו, סביב אותה חצר משותפת. שאול היה נוהג לבקרה לעתים ומספר לה על חידושים שלמד בבית המדרש, ותמיד נהג בה בכבוד השמור למבוגרים. הוא קיווה שכל אלו יגרמו לה להסכים לבטל למענו את החרם שנדרה.
מיד עם סיום לימודיו בישיבה של הספרדיים הגיע אל בית דודיו מלא נחישות. הקשישה בעלת העיניים החכמות ישבה על כורסה נוחה מרופדת בכרים רכים, שמיכה צמרירית כיסתה את רגליה ופניה צפו בלהבות שריצדו בתנור האבן והפיצו חמימות בחדר הגדול. מקל ההליכה שלה היה שעון על משענת היד של הכרים עליהם נשענה.
היא הבחינה בו וחיוך קטן האיר את פניה. דודתו לקחה קנקן מתכת קטן מלא במים והניחה אותו על הגחלים הבוערות בתנור, ואחר ניגשה לקטוף להם עלים לתה מהאדניות שמתחת למדרגות. שאול התיישב על כיסא לצדה של אם סבו משה.
"סבתא גדולה," הוא החל בקול מהוסס ושאף עמוקות לאזור אומץ ולהמשיך, "פגשתי נערה שאני מעוניין לשאת לאישה."
היא נדה בראשה בהבנה. "בשעה טובה לך ולהורייך."
"המצב אינו פשוט, סבתא רבקה."
"מה קרה, ילדי?" הדאגה ניכרה בקולה השברירי.
"משפחתה אסורה עלינו מזה דורות. הנערה ששבתה את לבי היא מבית דנינו."
היא אמדה אותו במבט שקול ושתקה, מבטה ירד אל ידיה השלובות על שמיכת הצמר. דודתו נכנסה ובידיה העלים והחלה להכינם לחליטה. מבטה נע בחשש אל האישה הזקנה שפניה נפלו.
"סבתא…" שאול לא התכוון לוותר, "מדוע הנדר הזה שהבאת על כולנו? מה הסיבה שדורות מבני משפחת אטיאס נמנעו מלבוא במגע עם בני משפחת דנינו?"
עיניה עלו אליו, ושאול לא יכול היה להתעלם מן העכירות שהופיעה בהן בשל הדמעות שמילאו אותן.
"ילדי היקר… זהו נדר שאותו לא אוכל להפר."
מילותיה השקטות קרעו את לבו ועיניו הצטמצמו בכאב.
"אנא, לא אוכל לחיות בלעדי אסתר," קולו עלה במצוקה.
"שאול!" נזפה בו דודתו, וספקה את כפות ידיה בדאגה לבריאותה של הקשישה.
שאול התרומם על רגליו נסער. "האם נידונּו לסבל בשל עוולות העבר? מה חטאנו אנחנו? אני מבקש, סבתא גדולה, הסבירי את אשר קרה."
רבקה נדה בראשה לשלילה נמרצות וידה אחזה במקל ההליכה שלה. "לא! לא אוכל לשנות דבר."
"בבקשה, אני מתחנן. לבי שלה ולבה שלי."
רבקה נעמדה אט אט ופניה היו חתומות כשאמרה, "נדר הוא נדר. לא אפר אותו לעולם. "
תחנוניו גברו, אך רבקה עמדה מולו בפנים חתומות ולא שינתה את דעתה. חפוי ראש עזב שאול את בית דודיו, אך לא שב אל בית הוריו. הוא יצא מאזור השכונה היהודית אל כיוון הר הבית, פסע לצד החומה שהגנה על העיר וטיפס עליה. הוא השקיף מלמעלה אל גגות בתי העיר הצפופים, מנסה לאתר את קבוצת הבתים של אסתר, ולבו היכה בכעס בין צלעותיו. הוא התנשף בכבדות ופנה להביט בהרים המקיפים את העיר, וראשו לא חדל מלחשוב על פתרונות למצבם העגום. תמיד יוכלו לברוח ולהינשא בחשאי, אך אם יעשו זאת לעולם לא יתקבלו בברכה אצל משפחתו והוא ידון את אסתר לחיי חרם ונידוי. מלבד זאת, אין לו ממון אישי כדי לפרנסה, והוא רצה להבטיח לה חיים של נוחות ככל האפשר. ככל שהרבה לחשוב על כך, חלומו לשאתה התרחק ממנו והוא שקע בייאושו.
הימים חלפו וההתדרדרות שלו הייתה בלתי נמנעת, החל בלימודיו וכלה בבריאותו. הוא לא יצא ממיטתו ימים רבים, גופו קדח ושפתיו ממלמלו את שמה בין דמדומי הזיותיו. לא עזרו כל תחנוני הוריו כי ישכח ממנה, לא הועילו כל השיחות, שאול ביקש את נפשו למות.”
