הבית שלנו הוא מכלול של פריטים. "דור השפע" משפיע על כולנו והמרחבים הביתיים שלנו עמוסים. מסתבר שישנה שפה חדשה: מודעות עצמית לחפצים.
בעבר, היה לכל אדם מספר פריטים מצומצם: שני זוגות מכנסיים, זוג נעליים.. המציאות היום היא שפע עצום. הדורות הקודמים לנו, לא חלמו על המציאות של היום. מתוך כך, הבתים שלנו עמוסים בפריטים: המתנות מימי ההולדת, המתנות מהסבתא, הפריטים שקנינו במבצע ההוא.. ערימות של מסמכים..ספרים..הכל. אין ספק שזו התקדמות. מציאות מזמינה ומספקת. אבל לעיתים, קירות הבית זועקים "הצילו" ואין לאן לברוח…
לרוב, אנשים מגיעים לנקודת משבר חודש-חודשיים לפני חג פסח ומתחילים להילחץ. מתחילים לשים לב יותר למרחב שלהם ולהיבהל: כמה מוזנח פה, איך לא התייחסנו כלל למרחב הזה.. כמה עומס יש בארון הזה.. ואנחנו נבהלים מעצמנו. ישנה תפיסה מוטעית שבפסח הכל צריך להיות מוכן. הבית נמצא בכוננות. אך באמת שניתן לחיות אחרת לגמרי. המטרה היא לא "פסח". המטרה היא החיים עצמם: שיהיו איכותיים, נוחים ופרקטיים בהתנהלות השוטפת. שיהיו נעימים לנו תמיד, ולא רק פעם בשנה.
אני מכנה את זה: "להיות בשיח תמידי עם המרחב שלנו". לשים לב לפריטים שנכנסים אלינו הבייתה: מה אנחנו צריכים ומה לא, מה הכרחי עבורנו, מה אנחנו רוצים באמת שיהיה במרחב שלנו באמת. ניתן לבחור זמנים מסוימים ביום או בשבוע, שבהם אנחנו שמים לב יותר לערימות המסמכים, למשחקים שנשברו, לכמויות האוכל במזווה. לשים לב לערימות הבגדים שהצטברו על המתלה.
זאת לא עבודה קלה אבל היא משמעותית מאוד. כדי שנרגיש נעים יותר במרחב שלנו, כדי שיהיה לנו יותר פניות בעיניים. כדי שלא נגיע לפסח ונהיה בהלם, בבהלה ובתחושה של "איך הגענו למצב הזה?!". הבחירה היא בידינו. להיות בשיח עם המרחב, להיות במודע עם מה שנכנס אלינו הבייתה ועם מה שאנחנו לא רוצה שייכנס.
אני מעבירה את דרך החיים הזו גם לבני הבית. לדבר עם הילדים לעיתים קרובות: לסדר מעט את פינת הלימודים, למיין מדי פעם את המשחקים, למסור מדי פעם ספרים שלא קראנו בהם כבר שנתיים. כשאנחנו מתייחסים למרחב שלנו, אנחנו מתייחסים יותר לעצמנו. לרגשות שצפים, לרצונות ולשאיפות שלנו. הבית החיצוני הוא לעיתים מראה של עצמנו פנימה.
"זמן לסדר"- בת אל אליאב
מארגנת סדר אישית, סדנאות פרטניות וקבוצתיות לסדר וארגון הבית.
0504222009
