רגע אחרי שהתאוששנו ממסיבות פתיחת השנה האזרחית עם השמפניות והקאווה, ובשיאה של סופה שאיימה להציף את כל גוש דן פחות או יותר, מצאנו את עצמנו מגיעים ללזרוביץ בר הכשר בראשון לציון לערב שאמור היה להיות שקט ורגוע, ואכזב – בצורה הכי שמחה שיכולה הייתה להיות.
בנאדם רוצה לצאת לקראת סוף השבוע עם בת הזו שלו לערב רגוע של קצת אוכל טוב, שתיה ו"גוד טיים", מקבל המלצות חמות וכמעט ומתחרט שהגיע אחרי 10 דקות בלבד. ככה התחיל הערב שלנו בלזרוביץ בר בראשון לציון, פאב מסעדה כשר באזור התעשייה החדש של ראשון לציון, ממש צמוד לקניון הזהב. מזל שבניגוד לרושם הראשוני, לא הקשבנו לעצמנו, כי זה היה ערב שעוד נזכור…
את ההמלצה להגיע ללזרוביץ', קיבלתי מנטע, גיסתי המהממת, סטודנטית צעירה שהחליטה שאני לא מבלה מספיק בזמן האחרון ושאני חייב לקחת את אשתי, אחותה, ולצאת קצת לנקות את הראש.
עוד באותו הערב היא התייצבה אצלנו בבית לשמור על הילדים, ולא עזרו ההסברים שבחוץ סערה, אנחנו עייפים, ולמי יש כח עכשיו ליסוע עד ראשון לציון, כמעט בכח דחפה אותנו אל מחוץ לבית עם המלצה חמה – לכו לפאב לזרוביץ', לא תצטערו.
אז שמנו מעילים, ועוד שכמה שכבות ונחתנו בראשון לציון. לאחר שחנינו בחניון הענק והריק של קניון הזהב הגענו לפאב הלזרוביץ', רק כדי לראות תור ארוך של בליינים צעירים עומדים בכניסה וממתינים לתורם להיכנס. למזלנו, עם קצת נחישות ופרצופים מתחנפים למארחת היא מצאה לנו מקום לשניים על הבר.
"מקום לשניים", זה קצת הגזמה למה שזה היה באמת. נאלצנו להדחק ולהזיז ממקומם כמה אורחים אחרים עד שהצלחנו לטפס לכסאות הצפופים הסמוכים לבר לפני שאחת המלצריות ניגשה אלינו.
הגענו עם ההמלצה החמה של נטע על העראיס ("ה-ראיס" בתפריט) ועל הפיצה-בשר (בלי הגבינה), והוספנו גם חומוס בשר, לצד סלט עגבניות וציפס בטטה קריספי. בנוסף לקחנו גם בירה פאולנר מהחבית (בשבילי) וקוקטייל עראק-לימונענע גרוס (בשבילה).
האמת, כנראה שהגענו בלי הרבה מצב רוח, כי עד שהגיעו המנות לא הפסקנו להתלונן. מלבד הצפיפות האיומה, הרעש במקום היה כזה שלא רק שאי אפשר היה לשמוע אחד את השני, אלא שחשבתי שעד סוף הערב אני כבר לאו אוכל לשמוע בכלל.
ואז הגיעו המנות. הפיצה היתה נחמדה. לא יותר. למעשה היא הזכירה בעיקר לחמעגון שהתחפש לפיצה והיתה קצת יבשה ולא מושכת במיוחד. גם העראיס לא היה משהו שאפשר לזכור כמיוחד, רק החומוס היה טעים ומעניין, אבל בסופו של דבר זה רק חומוס, כן..
אבל לאט לאט זה קרה. אולי זה האלכוהול, אולי המוזיקה שהתחלפה (בחייאת, למה כל שיר שני הוא של אייל גולן?) אבל בלי ששמנו לב, הצפיפות והרעש הפכו למסיבה שמחה וכיפית במיוחד. כשגם המלצרים, הברמנים ובעצם כל מי שסביבנו נדבק באווירת ה"שמייח" של הלזרוביץ, וראשוני הסועדים גם התחילו לעלות על הכסאות ולרקוד.
באנו בשביל האוכל ונשארנו בשביל האווירה. בלי ששמנו לב מצאנו את עצמנו צורחים יחד עם איתי לוי, עומר אדם ויותר ממאה המבלים שבמסעדה את כל מילות השירים, ומתלהבים מהוויב המטורף והכיפי שהיה ללזרוביץ להציע.
אז נכון, האוכל לא התעלה לרמה גבוהה במיוחד, אבל לא נשארו רעבים (ותודה לצ'יפס), ומה שהכי חשוב היה כיף! ובסופו של דבר, בשביל מה אנחנו לוקחים בייביסיטר, לובשים מעיל ונוסעים עד ראשון לציון אם לא בשביל לנקות את הראש, לצרוח ולרקוד ולחזור הביתה עייפים קצת יותר ממה שהיינו בהתחלה, אבל עם אדרנלין בשמיים?!
לסיכום – פאב לזרוביץ'. לא בשביל האוכל. אתם חייבים את זה בשביל הנשמה.
