גיל ההתבגרות הוא לא רק של הנער המתבגר, הוא גם של ההורים. בהחלט גיל מאתגר. ענת בן סלמון ועופר ארז פסיכותרפיסטים ומדריכי הורים על הגיל ההתבגרות בהיבט של ההורים.
אז הילד שלנו הפך רשמית לנער מתבגר, ילדתנו לנערה מתבגרת, כמעט אישה, כמעט גבר…
הכמעט הזה, מבלבל את הילד עצמו וכמובן אותנו ההורים. אם הם מתבגרים, מה משמעות הדבר לגבינו, ההורים? איזה מעבר אנו עוברים במקביל אליהם? האם מעבר אישי זה שלנו, משפיע ומקשה עלינו להתמודד עם המעבר שלהם? האם נוכל להבין את עצמנו טוב יותר במעבר זה וכתוצאה מכך, להיות מסוגלים להכיל אותם? האם שני המעברים קשורים זה לזה? מי שכבר מכיר את ההבנה שלנו לגבי המערכת משפחתית ולגבי ההתנהלות הורית בה, ודאי יידע שהתשובה שלנו לשאלה זו, היא ודאי שכן. משפחה היא מערכת של יחסי גומלין הדדיים המקיימים השפעה רב כיוונית של כלל חבריה על זולתם, באופנים שונים ומורכבים, אך תמיד תלויים זה בזה. אם ניתן על כך את הדעת, נוכל להבין, אנו ההורים, את המערכת הייחודית של משפחתנו ולהכיר בתפקידנו בה, ובמידת היכולת שלנו לנווט אותה ולהשפיע עליה באופן שייטיב עם כל בני המשפחה.
במצב שבו אנו ההורים, לא נרגיש את ההשפעה שיש לנו על המתרחש בבית, לא נבין את התלות ההדדית, ונניח, שאין קשר בנינו לבין מה שקורה לילדנו או בן/בת זוגנו, נחווה תסכול רב ונחשוב, שאין אנו מבינים דבר ואין בנו תועלת, מאחר ואין ביכולותינו לשנות דבר במשפחתנו. במצב זה נרגיש כאילו הגורל מנהל את הסיפור המתרחש בתוך קירות ביתנו הפרטי. נרגיש שלנו, אין כל קשר או הקשר למתרחש, כאשר בפועל אין זה הדבר.
בגיל ההתבגרות כל המערכת המשפחתית הרב ממדית עוברת שינוי מטלטל, שכן כאשר אחד מבני המערכת חווה שינוי משמעותי. הדבר משפיע באופנים ישירים ועקיפים על כל חברי המערכת האחרים. לדוגמה: כאשר נער מתבגר מתרחק פיזית בטבעיות מאמו, הוא מרגיש את הצורך בריחוק הזה כחלק מתהליך ההתפתחות הטבעי שלו. אם אמו אינה מודעת לכך שמצב זה הנו טבעי למתבגרים בתקופה זו של חייהם, היא עשויה להרגיש מבנה דחיה לא מוסברת. בנה, שעד כה היה חיבוקי קרוב, עטוף ומכורבל, הפך באחת למקור של לחץ ותסכול. תחושות אלה ישפיעו על מצבה הרגשי, ומצבה הרגשי עשוי להביא לוויכוחים עם בעלה. או אף להפוך לתסכול. היא אף עשויה להתפרץ מול ילדיה האחרים, מבלי שתדע למה קורה דבר זה. בבית ייווצר מצב מתוח ואף אחד לא יידע בדיוק להצביע על סיבת ההתרחשות.
חשוב שההורים ידעו לאיזה שינויים התנהגותיים עליהם לצפות מילדם, כחלק בלתי נמנע מהרפרטואר ההתנהגותי האופייני לשלב ההתפתחותי הידוע כגיל ההתבגרות. עליהם להתמודד עם שלבים אלה כדי שהילד יצלח את המעבר של גיל ההתבגרות. אם היחסים בינו לבין הוריו ישרדו את התקופה הם יצמחו מהמשברים של תקופה זו למערכת יחסים חדשה בין בוגרים במהלכו של גיל ההתבגרות ולקראת יציאתו את הבית לעצמאות של חיי הבגרות. חינוך הילדים, ובעיקר החינוך לגבולות אינו יכול להתחיל באופן פתאומי בגיל ההתבגרות. את מה שלא עשינו כהורים בגילאים צעירים של ילדנו ובתקופת החיים שקדמה לגיל ההתבגרות לא נוכל לעשות בין לילה, לפתע בגיל ההתבגרות. ההשפעה המכרעת ביותר של הורים על ילדיהם המתבגרים הנה דרך הצגת המודל האישי שלהם. ולא, הצגת המודל אינה נעשית בעזרת אמירות תאורטיות אלא באמצעות דוגמה אישית.
המתבגר שלנו מתבונן על סביבתו הקרובה והרחבה יותר במבט ביקורתי התוהה ושואל שאלות פילוסופיות. הוא איננו מקבל יותר דבר כפשוטו, כפי שאולי נהג בגיל צעיר יותר.
חשוב שההורים יהוו דוגמה אישית בהתאמה לדברי החכמה שהם אומרים לילדיהם. המתבגרים יחפשו את ההתאמה בין מילים למעשיהם יותר מאי פעם, לראות מי דמות האדם הבוגר שמולם. בגיל שבו קבוצת השווים הופכת להיות למכרעת בהשפעתה, יצטרך ההורה ,בכדי להוות דמות חינוכית, להפוך לדמות ה" בוגר הראוי" בעיני הילד. כזה, שירצה להקשיב לו וללמוד ממנו. אדם כזה יזכה לכבוד ולקשב של המתבגר. הורה זה יוכל להרגיש ביטחון מול הילד עם דבריו. הוא ירגיש שהילד שלו הוא אדם ושהוא ההורה, יכול לסמוך עליו, בהתאם.
אז מי ייחשב לבוגר ראוי בעיני המתבגר שלנו?
הורה שיכיר בהתפתחות של הילד בתקופת ההתבגרות ובצורך שלו בנפרדות מהוריו באופן כזה שיוכל לגבש את זהותו הייחודית כבוגר לעתיד, הורה שלא ייבהל מהריחוק של ילדו לצורך גיבוש האינדיבידואליות שלו ויכבד את השונות שלו, גם אם זה קשה לו לראות את ילדו תומך בערכים שונים במעט מאלו שלו. הורה שלא יפגע מזה שעניינו של הילד זר לו לחלוטין ויאפשר לו את המרחב הנדרש להתפתחותו של עניין זה.
הורה שלא יוותר על עקרונותיו החשובים לו ביותר ועל המרחב האישי של עצמו ידע לקבל את השונות. בגיל ההתבגרות חשוב מאד להורים לדעת לבחור את המקרים בהם הם יתעקשו על ביטחונו של הילד ועל הגנתו. הילד זקוק מאד למרחב אישי התפתחותי בו יש לנער/ה את החופש לבחור בטוב בעבור עצמו. הורה ראוי יהיה מודל לחיקוי בהתנהגותו וימעיט בדיבורים חינוכיים, יתנהג כפי שהיה רוצה לראות את ילדו נוהג, ויחזק את התנהלותו העצמאית של הנער/ה. על ההורה לתת אמון בתהליך קבלת החלטות של המתבגר, להישאר במרחק שיאפשר לו לעזור במידה והילד יבקש זאת ממנו בעת הצורך תוך התבססות על תקשורת ויחסים פתוחים ומאפשרים בתוך בקשר ביניהם.
המשימה הזו הנה באחריות ההורה, אך אין היא פשוטה כלל עבורו ועבור ילדו המתבגר. אם אנו ההורים נעשה את חלקנו במשימה, יקל הדבר על ילדינו המתבגר וכמובן גם עלינו, ההורים.
עופר ארז וענת בן סלמון – פסיכותרפיסטים ומדריכי הורים
מנהלי המרכז הטיפולי כלים שלובים ,
ומיסדי רותם האקדמיה היישומית להכשרת מטפלים בנפש האדם והמשפחה.
