"מי שרואה חדשות לעולם לא יבין את מה שעובר עלינו".(יעל טאוב דמארי, קיבוץ רוחמה, השבוע).
קיבוץ רוחמה שוכן בנגב הצפוני, מספר קילומטרים מזרחית לעיר שדרות ולרצועת עזה. שמו של הקיבוץ נגזר מדברי הנביא הושע: "וּזְרַעְתִּיהָ לִּי בָּאָרֶץ, וְרִחַמְתִּי אֶת-לֹא רֻחָמָה וְאָמַרְתִּי לְלֹא-עַמִּי עַמִּי־אַתָּה, וְהוּא יֹאמַר אֱלֹהָי" והוא מפורסם בזכות מפעל "המברשת-רוחמה" שהינו היחיד בישראל המייצר מברשות לצד מטאטאים מגבים. עוד נודע הקיבוץ שננטש במאורעות תרפ"ט בשל ענפי החקלאות, הפרדסים וסמיכותו לחוות השקמים של משפחת שרון. לפני למעלה מעשור צולם הסרט "אדמה משוגעת" בקיבוץ.
אדמה משוגעת
ילדי משפחת ממן ביישוב מעון תופסים מחסה. קרדיט דוברות הר חברון
השבוע רעדה שוב האדמה המשוגעת של עוטף עזה מתחת לרגליהם של תושבי הקיבוץ הקטן המונה 162 חברים 120 ילדים ועוד עשרות תושבים וסטודנטים ממכללת ספיר הסמוכה. אחת מהם היא יעל טאוב דמארי סטודנטית לקולנוע ואחותי הקטנה האמונה על הציטוט דלעיל.
הצבע האדום תפס אותה בדרך לדירה קטנה ללא ממ"ד אותה היא שוכרת, כנשואה טרייה אשר בעלה קצין ביחידה מובחרת שוהה בשטח. מרבית התושבים נטשו את המקום עם תחילת ההפגזות ויעל מצאה עצמה רצה תחת מטר רקטות, אזעקות של צבע אדום, חושך מוחלט, ריחות אבק שריפה וצרחות של הילדים שנותרו במקום אל המקלט השומם והחשוך שם שהתה לבדה עד שעות הלילה המאוחרות בפחד מוחלט שהיא היטיבה להגדיר כ"עכברים במטווח'.
לפנות בוקר בין ההפצצות שלחנו כוח חילוץ (אבא יש רק אחד) להחזירה לבית ההורים במודיעין למרבית התושבים בדרום אין את האופציה הזו.
לא רק מדינת תל אביב
בדרום, הילדים ישנים במרחבים מוגנים, השגרה לא קיימת, העבודה נפגעת, החנויות ריקות והפחד שולט. המקרה האחד דלעיל מבקש להמחיש את תחושת הפחד שזר מאזור המרכז לא יבין ואת מה שמאות אלפי אזרחים קשישים וילדים חווים על בסיס יומי שלא לדבר עם ילדים עם צרכים מיוחדים, נכים, קשישים נפגעי פוסט טראומה ושאר אוכלוסיות מוחלשות שעבורם כל הפצצה נחווית בעוצמה שונה לחלוטין.
בניגוד לכל פרשני הפייסבוק הנחרצים ומומחי האולפנים, הביטחוניסטים יודעי הדבר אין לי מושג מה הפתרון אבל ככה זה לא יכול להימשך. הדרך לשינוי גם בקרב המנהיגים וגם בקרב האזרחים עוברת דרך הבנה של תושבי מדינת תל אביב מה עובר על אחינו בדרום הנושאים את כל העול של הטרור העזתי על כתפיהם החרוצות.
