בעקבות התעלמות מוחלטת של פעילי הצינות הדתית ס' – פעילה בעמותת "נכה, לא חצי בן אדם” מספרת את סיפורה האישי בתקווה לעורר את הציבור.
מילים אלו נכתבות בלב קרוע, אך אינן מבקשות רחמים.
אני בת 30. ימנית, תמכתי תמיד בבית היהודי ולא הבהב בי ספק שזו הדרך לעמ"י ולא”י. סיפורי אופייני לציבור שלנו. בית דתי לאומי. אולפנא, בני עקיבא, התנדבות, שירות צבאי. לימודים באוניברסיטה. עבודה במע' הבריאות. אך טוויסט קטן בעלילה,חליתי במחלה כרונית שאין לה תרופה. נאבקתי להמשיך לתפקד, נאחזתי בשיניים ובציפורניים.. אך הגוף לא עמד בעומס.
אין המקום לתאר את התסכול והקושי של בחורה צעירה שפרט למצב הרפואי, נאלצת להתמודד עם קיום מקצבת נכות ותלות בסביבה. אך הכאב נבע דווקא מהגילויים ש”זכיתי” לגלות.
גיליתי בבעתה, שאדם שאיבד יכולתו להתפרנס אמור להתקיים מ- 2342 ש"ח בחודש! חיי חרפה אפילו לאדם בריא, קל וחומר לנכה שצרכיו עשויים להגיע לסכומי עתק.
גיליתי כי 230,000 נכים בישראל חיים במצוקה. נחשפתי לאטימות שלטונית. לנכים קשים, שבוחרים בין אוכל לתרופות, למקרי מוות והתאבדויות. ואין איש פוצה פה! אין איש מזיל דמעה!
אודה כי למרות שהתנדבתי והייתי מעורבת (כמו חלק גדול מציבורנו), לא באמת ראיתי.
רוב העם אינו חש כי מאבק הנכים נוגע אליו. גם אותי, מרקע כלכלי קשה, העתיד לא הטריד. האמנתי, עבדתי והצלחתי ב”ה. קשה לדמיין חיים מתהפכים, אך זה יכול לקרות לכל אחד. ולא לעולם חוסן.
אך מה שקרע ליבי יותר מכל – היעדרות המוחלטת של הציבור שלי מהמאבק הזה!
רב מפרסם מאמר- העלאת קצבאות הנכות מנוגדת להלכה. מנכ"ל משרד רוה"מ בכנס מקור ראשון- העלאת קצבאות הנכות תגדיל את מספר הנכים – מחיאות כפיים. שרה מהסיעה שופכת זעמה בכנסת על אילן גילאון (שדרכו הפוליטית רחוקה ממני שנות אור, אך נלחם בחירוף נפש למען הנכים) שביקר את הבית היהודי בנושא! וכואב מכל, חברי הסיעה כולם הצביעו נגד העלאת קצבאו?? הנכות! לא שנמנעו אלא בהתגייסות גורפת הצטרפו להתעללות הממשלה בחלשים מכל!
מסתכלת על הציבור שלי ותוהה. איך הפכנו לחברה שההתיישבות והר הבית בראש מעייניה, אך שכחה את הבסיס – לא תעמוד על דם רעך! ערבות הדדית! נפשות שאפשר להציל בהחלטת ממשלה אחת! ולא במאבק אידיאליסטי ארוך!
הציונות הדתית צריכה לחרוט על דגלה בדם את העזרה לחלשים! אך הנהגתנו הפכה קרה למה שאינו משפיע על בחירתה. מאיימת בפירוק הממשלה עקב פינוי עמונה, אך לא מעלה בדעתה לעשות כך עבור 230,000 יהודים בחרפת רעב?? המפלגות החרדיות מרעישות עולמות עקב עבודות הרכבת בשבת ואין ציוץ על אחיהם הזועקים לחיים!
לא רק בהנהגה דבק הכתם. גם הציבור, שמנהל מפעלי חסד אך שכח שאם היו הנזקקים חיים בכבוד לא היה בהם צורך. אנחנו לא רוצים לבקש רחמים. ולא לחיות חיי הזדקקות. רוצים להתמודד בכבוד עם הקשיים שלא בחרנו.
לנכים אין כוח אלקטורלי. הם סובלים בשקט וחלקם מתים בדרך. מעטים מוחים והעם אדיש. נכים קשים בהפגנות, חלקם מונשמים, זועקים! והציבור מתלונן על הפקקים.
לעיתים מגיעים פעילים חברתיים. הנוער העובד, אפילו נוער מרץ. אך נוכחתי בבושה ובתדהמה שבשום הפגנה לא ראיתי זכר לכיפה או חצאית תועה. בני עקיבא, עזרא? איפה הנוער הערכי שלנו? שמגיע בהמוניו להתבצר נגד פינוי בתים בא"י, אך אינו זועק זעקתם של אלו שאין להם קול! זה לא אופנתי?
מדוע נציגי מרץ, הרחוקה מאיתנו, היחידים שנלחמים למעננו? מדוע הציבור שלנו, שמתפרנס יפה, נוטש את אלו שנגזר עליהם אחרת? לוחץ להצלת ההתיישבות, ולא להצלת נפשות?
לא קיבלנו דבר במתנה. עבדנו קשה ועם המחלה / הפגיעה איבדנו כמעט הכל. נותר לנו כבודנו העצמי ותחושת השייכות. ואלו לא נלקחו מאיתנו בגזירת שמים, אלא בגזירת הציבור!
קוראים את העיתונים שלנו, את עלוני השבת. ולא מרגישים שהם "שלנו". אלפי כתבות, ואף מילה על המצוקה והמאבק שכעת "שלנו”. מסתכלים על הציבור בו גדלנו, על סדר יומו, וחשים ניכור גדול. את קולותינו איבדתם. אל תאבדו גם נפשות.
רבים נלחמו למען הנכים. הציבור הדתי לא ביניהם. הממשלה עושה הכל לדחות את הסיוע החיוני- וועדות, החלטות ודחיות. והמצוקה נמשכת. בשם היהדות והערבות -תילחמו עכשיו!
יש צורך להציל – לא 40 משפחות מעמונה – אלא 230,000 איש! ואם החרש תחרישו בעת הזאת, רווח והצלה יעמוד ממקום אחר… המקום הזה יהיה השמאל הקיצוני?מכרתם את כל מה שאתם מטיפים אליו בשביל לשמור על הכיסא המיוחל?
ההנהגה שכחה את יסודות היהדות. המוסר והמצפון. ורק בודדים, ביניהם אלו שחייהם נותבו אחרת, אולי עדיין זוכרים.
המאמר יעורר תחושות וטענות, אך הגענו לנקודת שבר והזעקה יוצאת מן הלב. ואם היא תעורר מי מנבחרינו, עיתונאי אקראי או קומונרית אחת להתגייס למאבק הצודק על פני החברה והציונות הדתית, אולי יש תקווה לגאולה.
ס.א., פעילה בעמותת נכה, לא חצי בן אדם
להצטרפות – http://www.lohetzi.co.il/
