האור הגנוז ביומיום

ד"ר יפעת דיאמנט, ראש המסלול העל יסודי במכללת תלפיות ,  על האור הגנוז ביום יום. מעורר מחשבה והכרת הטוב!

האור הגנוז ביומיום – יפעת דיאמנט

אֶפְשָׁר גַּם כָּך / נתן יונתןְ

לִבְנִי, זִיו

אֶפְשָׁר גַּם כָּךְ לְסַפֵּר: גָּדַלְתִּי בֵּין עֲצֵי-הַלִּימוֹן
וְהַחֻשְׁחָשׁ. מִדֵּי בֹּקֶר קִדַּמְתִּי אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בִּפְלִיאָה
וְעַד הַיּוֹם חוֹלֵף בִּי רֶטֶט מְבוּכָה בְּכָל פְּגִישָׁה
עִם צִיּוּצֵי-שַׁחֲרִית שֶׁל הַשַּׁחֲרוּר. הַאִם בּוּשָׁה הִיא
בְּגִילִי לְהִתְוַדּוֹת; לֹא הָיָה קַל אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ לַעֲשׂוֹת
וְאַחַר כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, עֲדַיִן אוֹתוֹ יֶלֶד-חוֹלוֹת
שֶׁשִּׂחֵק בֵּין עֲצֵי הַלִּימוֹן, שֶׁלֹּא חָדַל מֵעוֹלָם לִהְיוֹת
אוֹרֵחַ בַּיְשָׁן בְּמִשְׁתֵּה-בֵּלְשַׁאצַּר שֶׁל הַחַיִּים, שֶׁהָעוֹלָם
הָיָה גָּדוֹל עָלָיו בְּכַמָּה מִדּוֹת וְהָיָה מִתְפַּלֵּל שֶׁעַד
אַחֲרוֹן יָמָיו וְעַד שֶׁיִּטֶּה שִׁמְשׁוֹ לַעֲרֹב
יוּכַל לְקַדֵּם בִּפְלִיאָה וּבְרֶטֶט אֶת
אֲלֻמּוֹת הָאוֹר בְּבֹקֶר טוֹב.

("שירים על קו הרכס", פועלים 1988)

איך מספרים חיים? 

שאלה מעניינת. תלוי את מי שואלים. תלוי באיזה גיל.

לא "איך מסכמים", כי הסיכום במהותו  מצמצם, חותם וקובע גבולות.

אבל איך מספרים? סיפור שהוא פותח, מגלה ומכסה, מזמין להשתהות גם בין השורות.

"אפשר גם כך לספר", מציע נתן יונתן, בסיפור דברים המוקדש לבנו זיו, בהיותו כבר כבן 75.

חמש שנים קודם לכן הוא מקדיש לו שיר אחר: "פתיחה אפשרית לאפילוג".

בשיר ההוא משרטט יונתן את מוקדי חייו: טבע, אמנות, חיים ומנוחה. ובקשת אינסוף. איש אדמה בנשמתו, החי בין הספרים ומבקש שמיים. מחפש נחמה במלים מאירות. נימת השיר, המאפיינת רבים משיריו, היא אלגית. איש של תוגה.

אבל אפשר גם כך, הוא מנסה מחדש, כשהוא זקן יותר, אבל באופן מפתיע גם צעיר יותר, ילדי ברוחו:

לימון, חושחש, שחרור, חולות ושמש. הוויה ארצישראלית אופיינית, טבעית, פשוטה. כביכול נטולת עלילה, נטולת תלאות החיים. אמנם שורת וידוי אחת ישנה שם: "לא היה קל את כל הדרך לעשות". אך על פיתולי הדרך המתארכת לא מכביר יונתן מילים. לא בשיר הזה. העולם שכאן הוא גדול ורחב, "משתה בלשאצר של החיים", ראוותני ורהבתני, והוא ילד החולות הביישן, מתקשה להתמקם בו בנוחות ונמלא מבוכה.

"ואחר כל הדברים האלה", אשר לא מפורטים כאן, בסיפור הדברים המאוחר הזה, נשאר הוא ילד, אשר מדי בוקר מקדם את השמש בפליאה.

אלומות האור המפציע מהוות עבורו מראה מעורר השתאות והתעלות. קסמן לא מתפוגג עם השנים. המראה הכה-טבעי לא הופך לבנאלי, כי אם מתקדש ברבות השנים והופך לתפילה. והיא מלווה אותו עד אחרון ימיו, ועד שיטה שמשו לערוב. הנה שוב, המראה היומיומי הזה –זריחה- הוא מטאפורה לחיים, שנגאלת משחיקה דווקא משום שהיא התמונה העומדת המרכז השיר הזה. "פליאה ורטט", חיות, השתאות לנוכח החיים בהוויתם, האור בהוויתו, זו תמצית האמת שמבקש האב למסור לבנו בערוב יומו.

אפשר גם כך לספר, והאיש הזקן כה צלול כדי לראות זאת, מבעד לערפילי החיים. לראות ולמלל. לגעת באור.

הלוא זו מתנת פרידה נאה לבנו, ולאוהבים את שירו: לפקוח עיניים אל האור הטוב, לא להיות עוור וכפוי טובה.

האור צפון  בכל יום ויום, אם רק מיטיבים לראותו.

בהדהוד לשיר הנפלא בפשטותו אבקש לצרף מילים עתיקות מן התלמוד הירושלמי ומן המדרש, הנושאות את אותה הרוח.

"בשחר צריך אדם לומר מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שהוצאתני מאפילה לאורה".

(ירושלמי ברכות פ"ד).

זו ברכת "מודה אני" הקדומה, הארצישראלית, המדובבת את ההחלצות מאפלה לאורה, החוגגת את הוולדו של יום חדש, ואת חווית האדם המתכלל בו.

המדרש הבורר את מילותיו בקפידה, מדגיש ומקצין עוד יותר את חיוניות המודעות לאור הגנוז ביומיום:

"הרשעים במיתתן ובחייהם קרויין מתים, … לפי שבחייו חשוב כמת, מפני מה, שרואה חמה זורחת ואינו מברך יוצר אור, שוקעת, ואינו מברך מעריב ערבים, … אבל הצדיקים מברכין על כל דבר ודבר". (דברים רבה פרשת וזאת הברכה)

מי שאינו חווה חמה זורחת, מי שאין שפתיו ממללות לנוכח המראה, הרי הוא חשוב כמת. הוא מכונה במדרש "רשע". לא כי עשה  עוול, אלא כי הוא חי באטימות לחיים, עוור לאור, קהה חושים להתחדשות החיים, לשינויים ולתמורות, ליניקת החיים היומיומית.

להיות צדיק משמעו, להיות חי באמת,  ער ונוכח. לחיות גלוי עיניים, לברך ולהתפלל על האור הגנוז, המפציע בכל יום מחדש.

"לקדם את אלומות האור בבוקר טוב".