הסיפור על הבחור עם היד הקצרה שלא נכנע.
זה התחיל בעוד סיור שגרתי בעיר העתיקה בירושלים. בדרך לכותל ליד רחבת החורבה המחודשת , בין המוני האנשים ראיתי פתאום בחור שנראה בשנות העשרים, חרדי אמריקאי, הולך לכותל יחד עם אלפי ההולכים ומשחק בספינר. לכאורה תשאלו, מה מיוחד בנער הלזה שעליו התמקדו עיניך ? והלא הזהירו חכמינו לבל יסתכל אדם בעיון במראות הרחוב! . אלא הסכיתו ושמעו קוראי הנכבדים, בבחור זה היה דבר מרתק ואילולא הסכים בשמחה שאפרסם את סיפרו , הייתי לוקח את סיפורו עד לקברי ,וזאת כחלק מהלכות לשון הרע.
הדבר המרתק בבחור זה היה משחקו בספינר . תשאלו, מה ריתק את שמורות עיניך העייפות, והלוא דרך העולם לשחק במשחק פופולארי לשעבר זה!, אלא אחדד את דברי, והסכיתו ושמעו היטב ,המיוחד במשחקו זה היה היד שאחזה וסובבה את הספינר .היד הייתה קטנה. והסכיתו וקראו היטב .
לא קטנה סתם כדרך הנערים הרזים הלומדים במכינות בישיבות הסדר ובמכינות ובישיבות גבוהות אשר שקועים בתורה ובמד"סים למשדך זמן רב , ומרוב שקידתם על התלמוד שוכחים הם כמעט להכניס דבר מאכל לפיהם , ואילולא סדרי הישיבה אשר מחייבים אותם לעשות זאת לא היו עושים זאת. אלא קטנה כיד תינוק שזה נולד. בוודאי מתפלאים אתם רבותיי ושואלים, שמא מגזים המספר בסיפורו על מנת להגדיל את רושם הסיפור עלינו וכך לקבץ לו מעגל ידידים נרחב? גם אני לוא הייתי שומע סיפור מוזר זה הייתי חושב כך, אלמלא שראיתי בשתי עיני וצילמתי מספר פעמים ושמעתי ממנו את סיפורו. והנה הסכיתו וקראו את סיפורו.
וכך הבחור הלוא הוא שמעון החל לספר, לאחר שאלתי המנומסת אשר הולמת כל בעל נימוסים אירופאיים אשר מכבד את עצמו בארץ שאינה מכבדת אותו, בתור לאוטובוס לדוגמא.
וכך סיפר לי שמעון: "קוראים לי שמעון , אני בחור ישיבה בישיבה של חוצניקים ברובע היהודי בירושלים, ליד בית הכנסת החורבה המחודש, אני באתי ממקסיקו לארץ כדי ללמוד תורה חזק, וזה שנה שנייה שלי כבר בישיבה ואני מאוד אוהב את הישיבה כי לומדים בגמרא את הספק בצורה חזקה ולא כמו בשאר הישיבות". ואילולא עצרתיו על מנת לשאול שאלה מנחה אשר תעצור את שצף דיבורו אשר נבע כמעיין הנובע.
באמצע שטף דיברו הנלהב שאלתי את הבחור המסקרן: "שמעון ידידי, מה קרה ליד שלך? מדוע היא נראית כך?"
" יש לי יד אחת כפופה לאחור שניראת כמו יד של תינוק שהתעקמה, ואני יכול רק להזיז אותה בצורה מסורבלת למדי, ולהזיז את האצבעות. בעוד היד השנייה הכל כרגיל. הרב שלי פסק שאני יניח תפילין על היד הקטנה כי זה היד החלשה, ולמרות שזה קשה כי היא יד קטנה ,ותפילין לרוב רצועתם ארוכות , קיצרו לי את הרצועות מעט על מנת שיתאימו לידי. לאף אחד במשפחה המורחבת לא היה את זה וגם אני נולדתי כילד בריא וחייכן, אבל פתאום שמו לב בגיל מאוד צעיר שיד אחת שלי כפופה לאחור ובקושי זזה ולא מתפתחת כראוי ליד חמוד בן גילי, בעוד ביד השנייה שלי הכל כרגיל ברוך ה'. הרופאים אמרו ששום ניתוח לא יעזור, וכך אני יישאר כל החיים. ואני קיבלתי את הבשורה הזאת בהבנה שזה מצבי, ולא שאלתי שאלות את ה' על זה. וכך אני מסתדר בחיים. לפעמים אני רואה שתוקעים בי מבטים, וזה קמת מציק אבל אני לא עושה כלום. אם הם ש/ואלים את השאלות שלך, אני בשמחה עונה להם. ולא, זה לא מדבק. כשהגעתי לישיבה בארץ ראיתי שהבחורים וכל מי שעובר לידי מסתכל עלי או ליתר דיוק על היד הקטנה שלי ולא אומר דבר .
אחרי הכל הם בעיקר אמריקאים עם נימוס בסיסי, אבל אחרי שהם הכירו אותי, בשנה השנייה בארץ, הם התחילו לשאול ואני בכיף עניתי. האחים שלי מגיל צעיר ידעו שיש לי ולכן להם זה לא היה מוזר בכלל. וכך גם מי שלמד איתי בישיבה בחוץ לארץ.." וכאן החל לחזור במעט אל המונולוג עמו החלנו את שיחתנו, והואיל ויש לי אחריות כלפיכם קוראי היקרים עצרתיו באמצע דבריו עם נימוסי הבסיסיים ,ושאלתיו: "אמור לי בבקשה ידידי שמעון, האם אתה מתכנן לעשות עלייה לארץ? הלוא כאן הלימודים יותר זולים מאשר בחוץ לארץ, ועוד אמור לי שמעון , האם הוריך מתכוונים לעשות עלייה לארץ? ועוד אמור לי שמעון האם אוכל לצלם את התפילין שלך ואת היד שלך בבקשה?" , לאחר מבול שאלותיי אל שמעון, שמעון שיודע עברית ברמה בינונית כך שחלק נרחב מהראיון התנהלו באנגלית, היה נראה המום מהקצב המהיר של השאלות. ואני תפסתי את עצמי והבטחתי לעצמי שדבר זה לא יישנה שוב.
אך בעודי בא להתנצל לפני שמעון על קצב הדיבור המהיר מדי לטעמי וכנראה שגם לטעמו. שמעון חזר לעצמו וענה על כל שאלותיי באדיבות אין סופית: "אני כבר שנתיים לומד בישיבה, וההורים שלי רוצים שאחרי הישיבה אני אלמד בקולג' , וכאן זה יותר זול אבל שם זה נחשב יותר ונראה כבר מה יהיה . ההורים שלי מנהלים של חנות גדולה בחוץ לארץ, והם יעלו בפנסיה כי עכשיו הם לא יכולים לעזוב הכל. אני מסכים שתצלם ".
צילמתי את ידידי שמעון הוא נתן לי את מספר הטלפון הכשר שלו ונפרדנו כידידים.
.
