בימים אלה מתפרסמות ידיעות רבות שחושפות פרשיות של הטרדות מיניות של אנשי ציבור ידועים, המואשמים בהטרדות מיניות שלכאורה ביצעו בעבר. הנושא הופך להיות עוד יותר מעורר חרדה בקרב הורים לנערות ונערים מתבגרים שנחשפים לידיעות אלה.
בימים אלה מתפרסמות ידיעות רבות שחושפות פרשיות של הטרדות מיניות של אנשי ציבור ידועים, המואשמים בהטרדות מיניות שלכאורה ביצעו בעבר. מצב זה מעורר תחושות שונות בקרב ציבור הנשים והגברים כאחד. נושא של פגיעה מינית הינו נושא רגיש ועדין מאד, כאשר עולה בתקשורת עלינו להיות זהירים מאחר שבדברינו אנחנו עלולים לתייג את עצמנו כגורם תוקפני או קורבני.
כיום קל להיות מתויג לאחד הצדדים במרחב בו מדובר על הנושא של פגיעה מינית.
הנושא הופך להיות עוד יותר מעורר חרדה בקרב הורים לנערות ונערים מתבגרים שנחשפים לידיעות אלה ולתגובות הציבור לידיעות אלה וללא יכולת לעיבוד רגשי בוגר של הדברים הנשמעים באוזניהם בתקופת חייהם בה העיסוק במיניות הינו שלב התפתחותי הכרחי אך יחד עם זאת מורכב ומציף ביותר.
האינטימיות שבעיסוק במיניות, נפגעת לא רק כאשר יש הטרדה מינית המתרחשת בין שני אנשים, שעושה את הנזקים הרבים שלה, אלא גם כאשר הנושא עולה למרחב הציבורי והופך להיות לנושא לדיון, בין אם מדובר בדיון רציני או באמירה הומוריסטית.
פגיעה בגופו ומרחבו האישי של אדם, ללא הבדל בין גבר לאישה היא פגיעה משמעותית ועצמתה הינה סובייקטיבית. אין יכול אדם לשפוט את מידת הפגיעה של האחר, אלא רק של עצמו. יחד עם זאת, חשיפה רבה ותגובות הציבור יכולות להיות פוגעניות וטראומתיות לא פחות מהטרדה עצמה כאשר נחוותה.
אנשי מקצוע העוסקים בנושא של טראומה נפשית וטראומה מינית בפרט, מצאו כבר בעבר שהאירוע עצמו אינו מהווה בהכרח את הבסיס לחוויה הטראומתית, אלא שהטראומה מתרחשת תמיד ״בדיעבד״ (פרויד, 1915), וחווית הטראומה עשויה להתרחש כאשר היחס שיקבל האדם מהאחר בזמן שיביא בפניו את האירוע, יהיה יחס שיגרום לו לתחושות של חוסר אונים, כמו ביטול, פקפוק וחוסר ההכרה וגרוע מכך של האשמה במתרחש מצד קרבן האירוע. נשים שחושפות אירוע של הטרדה מינית, חושפות את סיפורן, ומוסרות את נפשן וכן את נפשם של התוקפים המואשמים, לתגובות הקוראים והצופים על כך בתקשורת. במהלך זה, הן מסכנות את עצמם ונחשפות למציאות ולטראומה שעשויה להתרחש עכשיו מהתגובות שנרשמות בטוקבקים.
תלונה על הטרדה מינית הכרחית לצורך עצירתו של הצד התוקף וכדי למנוע ממנו להטריד נוספים, אך תלונה זו, צריכה להתרחש באינטימיות מול הרשויות ולא בתקשורת. התקשורת אינה כלי שאמור לאכוף את החוק. לשם כך יש משטרה ובתי משפט. למרות הפופולריות העכשווית של מהלך החשיפה, אין דבר טוב היכול לצאת מסחרחורת תקשורתית עבור קורבנות של הטרדה מינית. יתרה מזו, הטוקבקים אינם מבוקרים והמתלוננות עשויות ללא ידיעה מוקדמת, לחוות טראומה מהתגובות וכך גם מתלוננות פוטנציאליות.
מצב זה עשוי לגרום לך שילדים ונערים משני המינים שחווים הטרדה מינית לא יחשפו זאת להוריהם ולא יתלוננו, עקב החשש שתגובות הרבות, בחלקן עוינות, בתקשורת מעוררות אצלן, ובמהלך זה של חשיפה פומבית אנו עשויים לסכן את הקרבנות העכשוויים והעתידיים ולהקשות על חשיפה וטיפול בעניין. ההורים שרואים עניין עדין זה כבעל משמעות ויחד עם זאת מוצפים חרדה בעצמם צריכים לתווך למתבגרים את הנושא באופן שמאפשר הן חשיבה ופתיחות לשיח לא פשוט זה עבור שני הצדדים וכן את העיבוד של המעורבות התקשורתית בעניין, כשי שיוכלו לקבל הן יכולת לזהות כאשר מוטרדים והן שללא קשר לתגובות שרואים בטוקבקים ובשיח של החברה, חייבים במידה ונמצאים בסיכון או חווים הטרדה לבוא ולדווח לבוגר האחראי הקרוב ביותר וזה יוכל לשמור עליהם ולדווח למקומות הנכונים לטפל במצב זה.
ענת בן סלמון – פסיכותרפיסטית ומדריכת הורים
מנהלת המרכז הטיפולי כלים שלובים
ומייסדת רותם-האקדמיה היישומית להכשרת מטפלים בנפש האדם והמשפחה
5172*
