ודאי יקשה עליכם להאמין לסיפור הבא שלי. היום מסע כזה זו דרך להתאבדות בטוחה אבל אז זה היה אחרת. ד"ר משה רז מרצה במכללת תלפיות על ירושלים שלו ושל אז…
נולדתי בירושלים בי"ז מנחם אב תשי"א. מאז אני ירושלמי למרות שכבר בגיל 4 עברנו לבני ברק. הורי עלו לארץ ומיד עלו לירושלים. הם הגיעו לירושלים עוד לפני הקמת המדינה לאחר שעברו את השואה בה נכחדו כמעט כל בני משפחותיהם.
אמי התגוררה ב"מוסד" לנערות דתיות שהיה בשכונת סנהדריה ואבי שכר מיטה (אפילו לא חדר לבד אלא בשותפות עם כמה בחורים אחרים) בבית של קרובת משפחה שעלתה לארץ לפני השואה והתפרנסה מהשכרת מיטות וחדרים.
הורי התארסו עוד במחנה העקורים בגרמניה ועלו לארץ בנפרד. אמי בעליה א' (עם סרטיפיקט רשמי) ואבי כמעפיל בספינה "כ"ג יורדי הסירה" שהייתה ספינת המעפילים הראשונה שהוגלתה לקפריסין.
כאמור הורי נפגשו שוב בירושלים וקבעו מועד לחתונה. תאריך שמתקיים רק אחת ל-4 שנים 29 לפברואר 1948. החתונה הייתה צנועה ביותר בשל העיתוי (ערב מלחמת השחרור) והעדר קרובי משפחה. מי שחיתן אותם היה הרב דושינסקי זצ"ל שהיה רב העיר חוסט (עיירת הולדתו של אבי שהיא כיום באוקראינה) לפני שהתבקש לבוא ולכהן כרב העיר ירושלים.
תמונה צולמה כמה דקות לפני החופה בעת כתיבת הכתובה והתפרסמה בעיתון "המודיע". אמי כל חייה סיפרה שהתזמורת בחתונה שלהם הייתה תותחי הלגיון הירדני שהפגיזו את ירושלים המערבית כל הזמן.
לאחר החתונה עברו הורי לגור בשכונת "שערי חסד" הם שכרו חדר בדירת 3 חדרים שהייתה שייכת לאיזה גוי איטלקי כאשר המטבח והאמבטיה היו משותפים לשלושת המשפחות (ככה גרו אז).
בהמשך כאשר נולדנו אחותי ואני, צר היה המקום בדירה הקודמת ואז עברו הורי לגור ברחוב שמשון בשכונת בקעא על פסי הרכבת. למרות שהייתי די צעיר אני זוכר מאז את הבהלה שאחזה באמי כל פעם שהרכבת עברה ליד ביתנו בדרך לתחנת הרכבת בירושלים (שהייתה ממש בקרבת מקום). אמי פחדה כל הזמן שהרכבת תדרוס אותנו כי נהגנו לשחק ממש ליד הפסים.
אני גם זוכר במעורפל (יש לי סימן גופני לכך עד היום) שהייתה לנו בחצר נדנדה. יום אחד בן של השכנים נדנד אותי כנראה חזק מדי ועפתי עם הנדנדה על השפיץ של בלטה שעמדה על המדרכה. עפתי וחטפתי מכה בראש מהשפיץ הזה וירד לי דם רב. לקחו אותי למרפאה שם טופלתי אבל מאז יש לי צלקת בראש שבה לא גדל שיער. תזכורת לאבן הירושלמית.
זיכרון ילדות נוסף, שהיום קשה לדמיין אותו הוא הבטונדות שהיו סימן הגבול בין ישראל לירדן. הייתה לנו קרובת משפחה שגרה בשכונת מאה שערים ממש כמה מטרים מהגבול. אני זוכר בבהירות את הקונוסים מבטון שהיו מוצבים על הכביש (מחסום אנטי טנקי) ליד ביתה. היו שם גם גדר תיל ובמיוחד מה שאני זוכר זה שהיינו צריכים להתגנב אל ביתה ולא ללכת בגלוי על הכביש בגלל הצליפות של החיילים הירדנים. למי שזוכר היה שם מה שנקרא "שטח הפקר" (היום איזור המלונות) ואפשר היה לעבור לירדן דרך "שער מנדלבאום" (לא לישראלים כמובן).
עד היום אפשר לראות בבניינים של שכונת פאג"י שהיו הבניינים הכי קדמיים מול הירדנים שיש למעלה בגג עמדות עם חרכי ירי לצלפים כדי לירות משם בצלפים שלהם.
רוצים להישאר מעודכנים? הצטרפו עכשיו לדף הפייסבוק של "תרבוש – תרבות ופנאי לציבור הדתי"
כאמור בערך בגיל 4 עברנו לגור בבני ברק, אבל אני חזרתי לירושלים ללמוד בישיבה המקצועית "קרית נוער" בשנת תשכ"ה (זה היה עוד לפני השחרור של מזרח העיר במלחמת ששת הימים) ובין יתר הזיכרונות שלי שלא ניתן היום לדמיין אותם זו חומת הבטון שהקימו כנגד צלפים ירדניים שישבו על חומת העיר העתיקה.
כיום קשה להאמין אבל שכונת ממילא שהיום היא מפוארת כל כך הייתה אז שוממה. אנשים ברחו ממנה בגלל היריות הללו ולכן בנו חומת בטון בגובה של שלוש או ארבע קומות בקצה המזרחי של הרחוב איפה שהיום הכניסה לחניון קרתא.
המפגש הבא שלי עם ירושלים היה מיד אחרי מלחמת ששת הימים. במלחמה הייתי בן 16 והתנדבתי אז לעזור לחברי קיבוץ שעלבים שאז היה יישוב ספר מול לטרון. בחג השבועות של אותה שנה מיד לאחר סיום המלחמה, התארחתי אצל חבר בישיבת "מרכז הרב" שבמערב העיר. צה"ל ועיריית ירושלים עשו מאמץ רב והכשירו דרך מאולתרת אל הכותל.
שמחנו על ההזדמנות לבקר בכותל כמה ימים לאחר שחרורו וצעדנו לעבר העיר העתיקה. נכנסו דרך שער ציון והלכנו בשביל מסומן בין הריסות שכונת המוגרבים (שהייתה שם פעם היכן שהיום רחבת הכותל ושנהרסה על ידינו מיד למחרת שחרור הכותל) אל הכותל.
קשה לתאר את החוויה הזו. אני זוכר שבטיול שעשינו בכיתה ד' או ה' לקחו אותנו למקום גבוה בהר ציון והראו לנו דרך איזה חלון קטן בדל קצהו של הכותל. אם אז התרגשתי לראות את בדל הקצה של הכותל כמה התרגשתי לראות אותו מולי במלוא תפארתו. למרות שמאז הרחיבו את החלק הגלוי והעמיקו את החפירה כשנוכל יותר להתרשם ממנו הרי שבאותו זמן מיד אחרי המלחמה זו הייתה חוויה מרגשת מאין כמוה.
ודאי יקשה עליכם להאמין לסיפור הבא שלי. לא תאמינו אבל כמה ימים לאחר המלחמה נסעתי לבד באוטובוס ערבי מהתחנה המרכזית של האוטובוסים ליד שער שכם לקבר רחל שבבית לחם ולמערת המכפלה בחברון.
רוצים להישאר מעודכנים? הצטרפו עכשיו לדף הפייסבוק של "תרבוש – תרבות ופנאי לציבור הדתי"
הם פחדו מאתנו אז ואנחנו נסענו חופשי. בהמתנה לאוטובוסים הללו למדתי לזהות את הספרות הערביות ועד היום אני יודע לזהות את הספרות שלהם. היום מסע כזה זו דרך להתאבדות בטוחה אבל אז זה היה אחרת.
מאז הייתי מאות פעמים בירושלים על כל שכונותיה ואתריה אך חוויה מרגשת כזו לא תחזור.
משה רז.
