בנות שירות לאומי וחיילים הפכו לנוף קבוע ברכבת ישראל. נסיעה אחת לבת שירות אחת הייתה מאוד משמעותית עבורה.
מיומנה של בת שירות:
יום ראשון, יום עמוס במיוחד בתחנת הרכבת יבנה מערב. אני ממהרת, עוד שתי דקות הרכבת שלי יוצאת.
בחור נחמד שמזהה את מצוקתי מהצד שואל אם אני צריכה עזרה. ודאי שאני צריכה. המזוודה שוקלת כמעט כמוני.
אני מחייכת מאוזן לאוזן לעבר החיילים בעמדת הבידוק ושואלת לשלומם. הבחור המקסים טורח לעזור לי גם להוריד את המזוודה ממכונת הבידוק. אני מודה לו פעמיים ועוד פעם אחת אני מודה בלב לקב"ה שתמיד שולח לי אנשים טובים.
בצעדים ממהרים, ולא חינניים במיוחד אני כושלת אל עבר הרציף. לא בחינניות אבל בזמן וזה מה שחשוב. אני אף פעם לא נשארת לחכות לרכבת בדיוק איפה שהמדרגות הנעות עוצרות אז אני מתקדמת קצת לעבר הקרונות האחרונים. בול בזמן. איך שאני עוצרת הרכבת נכנסת אל הרציף ושוב אני מודה בליבי לקב"ה על החסד הקטן הזה. אני שונאת לאחר.
אני עולה לקרון, כמובן שאין מקום אז אני מתיישבת על הרצפה. אחרי שמצאתי את התנוחה שנוחה לי אני מביטה סביבי ונפעמת- הגעתי לקרון הקדושה!
רוצים להישאר מעודכנים? הצטרפו עכשיו לדף הפייסבוק של "תרבוש – תרבות ופנאי לציבור הדתי"
בערך עשרה גברים בקרון בדיוק מניחים תפילין. זה מחזה מפעים בעיניי. תמיד קינאתי בהם. בטלית הלבנה והטהורה שעוטפת את גופם , ממש כמו חיבוק של אבא שבשמיים. כמה הייתי רוצה להצטנף בזרועותיו. ברצועות העור הנכרכות סביב הזרועות וקושרות אותם חזק אליו. כמה הייתי רוצה להיות מחוברת אליו בשלשלאות אהבה. אני יודעת שזה חיצוני אבל זה יוצר משהו בנפש. משהו חזק. אחרי שתי דקות של בהייה מחלחלת בי ההבנה שאני בוהה ומהמקום שלי על הרצפה אני בטח נראית הזויה לגמרי אבל אני פשוט לא יכולה להפסיק להביט בהם. יש שם חייל אחד, שעוצם עיניים חזק כאילו הוא מנסה לשגר את עצמו למקום אחר, רחוק רחוק מהקרון היישר אל מתחת לכסא הכבוד.
הוא ממלמל ואני מהופנטת אל תנועות שפתיו. הוא נע מצד אל צד ונפשי גם היא נעה מצד לצד באי נוחות בתוכי. איך הוא מצליח? איך הוא מצליח להתפלל בכזו דבקות למען השם?! אני רוצה כזאת דבקות! אני רוצה להתפלל ולהרגיש את המילים יוצאות משפתיי ובאיטיות אך בביטחון לגמרי נשענות זו על זו וזו לצד זו ויוצרות סולם חזק ויציב. סולם שאין מלאכים עולים ויורדים בו, רק אני. ואני עולה בו מעלה מעלה, שלב אחרי שלב עד אליו, עד שהאור הנשפך ממנו קורן עליי ומתפשט בי. בכולי. עד שארגיש את חיבוקו, החיבוק הגדול ביותר בעולם. עד שארגיש את הקשר שנוצר ביננו, הקשר החזק ביותר בעולם.
"הרכבת תכנס מיד לתחנת בת- ים קוממיות" קולו של הכרוז נשמע ואני שוב, בחוסר חינניות אך בזמן המדויק יורדת אל הרציף עם המזוודה, עם תיק הצד שלי והכי חשוב- עם תיק מלא באוכל של אמא. בעודי עולה במדרגות אני מהורהרת. אולי טלית וסולם הם לא האפשרות היחידה? אולי תיק שירות ומדרגות נעות יכולים ליצור בי את אותה התחושה בדיוק? הרי במסירות הנפש שלי בכל פעולה בשירות, בחיוך שלי בבוקר לתלמיד ובכל רצון שלי לפעול ולהשפיע טוב בעולם אני מתחברת אליו. אני מגיעה אל הקצה המדרגות ומהנהנת בחיוך אל עבר איש בבגדים אדומים שעומד ליד עמדת העיתונים. הוא מחייך אליי בחזרה ואז הכל מתבהר לי. לא אולי, בטוח.
רוצים להישאר מעודכנים? הצטרפו עכשיו לדף הפייסבוק של "תרבוש – תרבות ופנאי לציבור הדתי"
