בפרשת השבוע מסופר על בנותיו של לוט, אשר משכרות את אביהן ומתעברות ממנו. הסיפור מעלה בפנינו כמה תהיות, ויכול להוות אתגר בפני אב אשר עובר עם ילדיו על פרשת השבוע. אנחנו למדים שהמעשה הוא לא כפי שהוא נשמע, ויש צדדים לכל מטבע. פרשת השבוע מפי אהרון הינמן, מתמודד למועצת גבעת זאב ברשימת הבית היהודי.
בפרשתנו מופיע סיפור המעמיד אתגר בפני כל הורה לילדים קטנים העובר עם ילדיו על פרשת השבוע. לאחר חורבן סדום ועמורה, עוזב לוט את העיר צוער, עולה עם בנותיו ויושב במערה בהר. בנותיו של לוט משקות את אביהן יין ומתעברות ממנו. הסיפור מוזר ולא ברור מכמה היבטים:
- הבכירה אומרת לצעירה: "אבינו זקן ואיש אין בארץ לבוא עלינו כדרך כל הארץ". אבל הרי הן עלו מצוער. עיר ששרדה את הפיכת סדום ועמורה, ואמורות לדעת שעוד שרדו אנשים בעולם.
- כידוע מבנותיו של לוט יצאה שושלת המלוכה בעם ישראל. רות המואביה אם סביו של דוד המלך, ונעמה העמונית אשת שלמה ואימו של רחבעם. מדוע יש סיפור שכזה בשושלת המלוכה?
- בגמרא מסכת הוריות (דף יא' עמ' א') אומר רבי חייא בר אבין משמו של רבי יהושוע בן קרחה: "לעולם יקדים אדם לדבר מצווה, שבשכר לילה אחת שקדמה בכירה לצעירה זכתה וקדמתה ארבע דורות למלכות". מוזר מאד שרבי יהושוע בן קורחה מתייחס למעשה הנורא של בנות לוט בתור "דבר מצווה" עד שמציין כי בשל לילה אחד שקדמה הבכורה לצעירה, זכתה להיכנס 4 דורות לפניה לעם ישראל. מדוע הוא רואה בזה דבר מצווה?
מסביר הרב אורי עמוס שרקי (ר"מ בישיבת מכון מאיר ורב קהילת בית יהודה), כי בסדום התנוצץ אורו של משיח. ואכן התורה מתארת בפרשת לך לך את אזור סדום במילים "כגן ה". תושבי סדום הגיעו לשלמות מבחינה חומרית, ולכן סברו כי הם יכולים להגיע למציאות של תיקון העולם כולו כבר בעולם הזה. ואם המציאות מתוקנת, אין צורך בילדים, שכן אם המציאות מושלמת, אי אפשר להביא ילדים נוספים לעולם שכבר מושלם בלעדיהם. אם העולם מושלם, גם אי אפשר לעשות חסד, כי חסד משמעו שיש מחסור שאותו יש לתקן. לכן מתוך השלמות החומרית הגדולה, הופיע בסדום ההבנה כי ניתן לתקן את המציאות כולה, אך היא התעוותה, והפכה לשחיתות מוסרית גדולה.
בנות לוט, זיהו כי בסדום היה פוטנציאל גדול שהושחת. לאחר השמדת סדום ועמורה, בנות לוט מחפשות את הדרך להשיב את הפוטנציאל הגדול הזה לעולם. להתייבם ולהשיב את הרוח של סדום- רוחו של משיח לעולם. אך אבוי, יש בעיה. בכל העולם נותר רק סדומאי אחד בחיים, והוא למרבה הצער אביהן. לכן: "אבינו זקן ואיש אין ארץ לבוא עלינו כדרך כל הארץ". יש עוד אנשים בעולם, אבל איש מהסוג שאנו מחפשות- סדומאי, יש רק אחד. וכך בנות לוט עושות עבירה לשם שמיים ומתייבמות לאביהן על מנת להחזיר לעולם את אורו של משיח.
לעומת בנותיו, על לוט כתוב בפרשה "ולא ידע בשכבה ובקומה" וישנה נקודה מעל הו'. רש"י במקום כותב נקוד מעל הו' כי בשכבה לא ידע, אבל בקומה ידע, ועדיין לא נזהר מלשתות גם בלילה השני. "ואמר רבי לוי כל מי שהוא להוט אחר בולמוס של עריות. מאכילין אותו מבשרו".
אם כך למעשה זה יש שני צדדים. בנות לוט התכוונו לשם שמים. להתייבם ולהחזיר את רוחו של משיח לעולם, בעוד לוט עצמו התכוון לזנות. והשאלה האם הייתה כאן מצווה או זנות עמדה מסופקת שנים רבות.
בפרשת כי תצא (דברים כ"ג) נאמר: "לֹא-יָבֹא מַמְזֵר, בִּקְהַל ה', גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי, לֹא-יָבֹא לוֹ בִּקְהַל ה'. לֹא-יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי, בִּקְהַל ה'. גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי, לֹא-יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד-עוֹלָם. עַל-דְּבַר אֲשֶׁר לֹא-קִדְּמוּ אֶתְכֶם, בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם". לעומת העמונים והמואבים שנאסר עליהם לבוא בקהל ה' עד עולם, מצרים ואדומים יכולים לבוא בקהל לאחר שלושה דורות בלבד: "לֹא-תְתַעֵב אֲדֹמִי, כִּי אָחִיךָ הוּא; לֹא-תְתַעֵב מִצְרִי, כִּי-גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ. בָּנִים אֲשֶׁר-יִוָּלְדוּ לָהֶם, דּוֹר שְׁלִישִׁי–יָבֹא לָהֶם, בִּקְהַל ה'." המצרים העבידו את עם ישראל בפרך וזרקו את ילדי ישראל ליאור, אך עדיין יכולים לבוא בקהל ה' לאחר שלושה דורות. לעומתם בני עמון ומואב לא יבואו בקהל ה' עד עולם, והנימוק לכך הוא כי לא קיימו בנו הכנסת אורחים כמו שצריך?
מסביר הרב אייל ורד (ר"מ במכון מאיר ורב קהילת יחדיו ב"פתח תקווה"), כי בעצם יש כאן כלל ופרט. הכלל אומר כי ממזרים לא יבואו בקהל ה' עד עולם. ביחס לעמון ומואב, אומרת התורה כי מאחר ולא קידמו את ישראל בלחם ובמים בצאתם ממצרים, זה מעיד כי אין בהם תכונה של חסד. אם אין בהם חסד, מתברר לאחר מאות שנים של ספק, כי האירוע שעמד ביסוד הקמת שני עמים אלו- מעשה לוט ובנותיו, אינו אירוע של חסד, ואם כך, מדובר על מעשה זנות ובני עמון ומואב הם כולם ממזרים ופסולים לבוא בקהל ה'.
וכך במשך מאות שנים, נפסלו עמון ומואב מלבוא בקהל ה', עד ימיה של רות. אומר הילקוט שמעוני (רות רמז תרא): "יעש ה' עמכם חסד- אמר רבי זעירא: מגילת רות אין בה לא טומאה ולא טהרה, לא היתר ולא איסור ולמה נכתבה? כדי ללמד שכרם של גומלי חסדים".
ידועה פסיקתו של בועז שהיה ראש הסנהדרין "עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית". בועז נפגש עם דמותה של רות אשת החסד, ומגלה כי יש אפשרות שלמעשה יהיו שני צדדים. יתכן כי מצד לוט אכן מדובר (כפי שכתב רש"י) על זנות ולכן בניו הם ממזרים פסולים, אך מצד בנותיו אכן היה מדובר על מעשה של חסד, לכן, אם נמצא בשושלת הנשית מזרע בנות לוט נשות חסד, סימן הוא כי הן כשרות לבוא בקהל. וכך מנמקת הגמרא ביבמות (ע"ז עמ' א') את פסיקתו של בועז "דרכו של האיש לקדם". נשות עמון ומואב לא יצאו לקדם את עם ישראל בלחם ובמים שכן אין דרכן של נשים לצאת לקראת אורחים, אך בפועל מהותן היא מהות של חסד.
יוצא איפה כי ישנם מעשים במציאות התלויים לא רק במעשה החיצוני, אלא בעיקר בכוונה הפנימית, ותוצאותיהם נגזרות מכוונה זו. לוט שמעשהו היה מעשה של זנות, פסל את הזכרים מזרעו לבא בקהל ה' עד עולם. בנות לוט שנתכוונו לשם שמים, להשיב את רוחו של משיח לעולם, זכו שבנותיהן יהיו אימהות המלכות של עם ישראל.
יהי רצון שנזכה לא רק לעשות את הטוב, אלא לעשותו בכוונה הפנימית הנכונה.
שבת שלום
