על חניות ואמונה

אני לא אוהבת לנהוג. זה לא תלוי ביעד הנסיעה, לא בסוג המוזיקה ברקע וגם לא בחברים שלידי.
אני פשוט לא נהנית מזה וזה אפילו קצת מפחיד אותי. בהתחלה זה נראה לי מוזר שמלחיצה אותי המחשבה על כל הכוח הזה בידיים שלי כי אני חולת שליטה, אבל אז הבנתי שבדיוק בגלל זה אני לחוצה.

אני אוהבת שכל השליטה מרוכזת אצלי ובכביש זה אחרת לגמרי. נהיגה דורשת ממני לסמוך על עשרות אלפי נהגים אחרים, רובם זרים מוחלטים, שיעשו את הדבר הנכון, שישמעו לחוקי התנועה, שלא יסמסו, ישתו אלכוהול או יאבדו ריכוז בדרך כזו או אחרת שעלולה לעלות לי או להם באיבוד חיים.

כן, זו מחשבה שמלחיצה אותי. אבל יותר משאני שונאת לנהוג אני שונאת את החיפוש. לא, אני לא מדברת על חיפוש משמעות חיי ולא על החיפוש אחר האושר או הגבר בר המזל שיזכה להיות בעלי, אני מדברת על החיפוש המתיש אחר חניה למען השם! אני הדוגמה הקלסית לכל בדיחה שוביניסטית שנאמרה אי פעם על נשים וחניות ואם זה לא מספיק אז אני גם פרפקציוניסטית.

לכו תחנו ככה! בחיי, אני מזדקנת תוך כדי שאני מחנה. לא מזמן הייתי בסמינריון של שירות לאומי. חברות שלי שונאות אותם בדרך כלל אבל אני דווקא נהנית מהם לרוב. הם ממלאים אותי בכוח ומוטיבציה וכבר הייתי בכמה הרצאות מרתקות בחיי שהתובנות מהם מהדהדות בי עד היום.

ובכן, בסמינריון האחרון שהייתי בו אחת המרצות, ענת שפירא, אמרה משפט יפה שחקוק בזכרוני. הוא לא גרם לי להתחיל לאהוב לנהוג אבל הוא שינה מעט את ההסתכלות שלי על החיים. היא דיברה על המרדף שלנו אחר חניה, בעיקר בתל אביב. כמה אנחנו מחפשים ומחפשים, מסתובבים במעגלים, לחוצים ומלחיצים נהגים אחרים, בטוחים שכל חניה ששמנו עליה עין ונתפסה זה עוול מתוכנן של האנושות נגדנו. כמה תסכול, כעס ועצבים זה דורש מאיתנו.

וממה כל זה נובע? מצפיפות ועומס בין היתר אך בעיקר מחוסר אמונה! כן, כן קראתם נכון חוסר אמונה!

כולנו ממהרים, יש לנו עבודה וחיים שמחכים לנו. כולנו נכנסים בשלב מסוים למירוץ החיים ולפעמים זה גורם לנו לשכוח.

אנו שוכחים שלכל אחד מאיתנו יש חניה! לכולנו! לכל אחד יש את המקום המדויק השמור לו וזה לא ככה רק בכביש אלא בחיים בכלל. לפעמים אנחנו כל כך רוצים להגיע לעבודה או לתפקיד מסוים שנראה לנו תפקיד חיינו, אנו רוצים להשיג מטרה ועובדים כל כך קשה למענה אבל בחיים כמו בחיים לא תמיד זה הולך. ואז מגיע השלב שלנו לבחור. יש לנו שתי אופציות. אנחנו יכולים להתבאס על החיים שלנו, להיכנס למיטה ולמרר בבכי לתוך קופסת בן אנד ג'ריז בטעם וניל עוגיות (תמיד בטעם וניל עוגיות!) או שאנחנו יכולים לחשוב שכן, זה לא מה שתכננו, אבל אי שם מחכה לנו תפקיד שנכון לנו הרבה יותר, עבודה שתעשה אותנו יותר מאושרים, מטרה שמחוברת לנפש שלנו. אי שם, יש את הקב"ה שמתכנן לנו דברים טובים יותר.

המחנכת היקרה שלי, סיגל כהנא, נהגה לומר לי תמיד "הכל מדויק!", זה הכל עניין של אמונה! האם אני חי את חיי מתוך אמונה שהקב"ה אוהב אותי ושמה שקורה לי מדויק לי? האם אני באמת מאמין שיש מי שמשגיח עליי? האם אני חי את חיי בידיעה שאי שם יש חניה שמחכה במיוחד בשבילי? לצערי, גם אני נמנית עם האנשים שנוטים לשכוח זאת. אבל ברגעי ההתפכחות אני רוצה להאמין שיש חניה שמחכה לי. ולא סתם חניה אלא אחת רחבה כזאת, עם צל בדיוק בין שתי מכוניות קומפקטיות. הקב"ה דואג לזה. ולי, לי נשאר רק להתאמן קצת יותר על חניות, לזכור את הכללים שמשה, המורה שלי לנהיגה חזר איתי עליהם עשרות פעמים, ולהאמין בכל ליבי שגם אם אכנס ברכב זה לא סוף העולם.

מי יודע, אולי זו תהיה הדרך בה אכיר את בעלי לעתיד…לכל הבלחיו"ת שקוראות את זה, שזה לא יתן לכן לגיטימציה להתחיל להיכנס ברכבים! בכל זאת חתונה זה עסק יקר ואתן לא רוצות להתחיל להתפשר על שמלת הכלה שלכן בגלל הוצאות במוסך!

הלוואי שבפעם הבאה שנחפש חניה נעשה זאת עם חיוך .