כמעט מדי יום אנו שומעים, ולפעמים גם אומרים ביטויים הנגזרים משורשה של המילה חוצפה. מה בעצם אנו רוצים להעביר לילד כאשר אנו אומרים "אתה מתחצף כרגע", או "התנהגות זו ממש חוצפה" או במקרים בהם אנו מגדירים את הילדה "חוצפנית"? ענת בן סלמון על חוצפה.
כמעט מדי יום אנו שומעים, ולפעמים גם אומרים ביטויים הנגזרים משורשה של המילה חוצפה. אנו שומעים מילה זאת רבות, בהקשר של יחסים ותקשורת בין הורים לילדים, מורים ותלמידים ובקונפליקטים בין אנשים. הפירוש המילוני של המילה הינו עזות רוח, והתנגדות מתריסה נגד נורמות חברתיות מקובלות. בהגדרת החוצפה משתתפים רכיבים נוספים כגון מרדנות, גסות, חוסר צניעות, חוסר בושה, העזה רבה ואומץ-לב.
רוצים להישאר מעודכנים? הצטרפו עכשיו לדף הפייסבוק של "תרבוש – תרבות ופנאי לציבור הדתי"
בחברה הישראלית מקבל המושג חוצפה משמעות חביבה ונועזת בביטוי "חוצפה ישראלית". משמעות נוספת שיש למושג זה עשויה לרמז על מעשה נועז, שאחרים נמנעים מלעשותו, משום שהם מתביישים או פוחדים לעשות. בהקשר הזה, ניצחון דוד על גליית ומבצע אנטבה אולי ממחישים שלחוצפה הישראלית אין גבולות.
חוקרי תרבות ובלשנות ניסו למצוא פירוש אנגלוסקסי למילה חוצפה ונתקלו בחסר. המסקנה המתקבלת הינה שבחברה האנגלוסקסית, התנהגות זה אינה מוכרת כמושג שניתן להגדירו. הצצה תרבותית זו על נושא החוצפה, מאפשרת לנו לגעת מעט במשמעות הסובייקטיבית של מושג זה עבור כל חברה או תרבות. מתוך יחסיות חברתית ותרבותית זו, קיימת במושג זה גם משמעות פרטית, בעבור כל משפחה כיחידה תרבותית ייחודית. למרות המשמעות הפרטית, השימוש הנרחב במושג, יוצר את התחושה כאילו היה זה מושג שמשמעותו מובנת באותו אופן לדובר ולשומע בהקשרים שונים, ומבטל את משמעותו הסובייקטיבית.
כהורים, אנו עשויים לפול בנקודה זו ולחשוב שהדברים שאנו אומרים לילדנו ברורים גם לו. בזמן דיבור עם הזולת, פעמים רבות, אנו איננו מבינים את משמעותה של האמירה שלנו בעבור השומע.
מה בעצם אנו רוצים להעביר לילד כאשר אנו אומרים "אתה מתחצף כרגע", או "התנהגות זו ממש חוצפה" או במקרים בהם אנו מגדירים את הילדה "חוצפנית"?
מתי נוטים אנו להגיב באמירה שישבה דגש על המילה חוצפה, לשם מה?
האם באמירה זו אנו מצליחים אנו להעביר את המסר שרצינו?
לעיתים קרובות אנו מגיבים באופן ספונטני, רגשי ולעיתים אף אימפולסיבי לילדנו. במצבים אלה אין אנו בהכרח מתכננים מראש באופן מודע להעביר מסר בתגובה להתנהגות או אמירה של ילדנו. התנהלות זאת מתרחשת גם עם כל אדם אחר שאנו נמצאים בתקשורת עמו, בין שמעמדו החברתי/מקצועי הוא מעלנו או מתחתינו. בלי כל כוונה, על ידי שימוש לא מבוקר במושג שמשמעויותיו מגוונות כל כך, אנו יכולים לפגוע ללא כל כוונה באדם שמנהל איתנו תקשורת.
כל משפחה משתמשת במושג החוצפה בדרכה הייחודית וההקשר הינו משפחתי. האדם המבטא את האמירה, מתבסס על תפיסותיו האישיות, שאיפותיו, ערכיו, ניסיון חייו ומסקנותיו, צרכיו הלא מודעים והמודעים ועוד מרכיבים רבים ומגוונים. רכיבים אלה יצוקים בכל התנהגות ואמירה של כל אדם. האמירה הינה סמל, קוד, שטומן בתוכו את התמצית ההוויה של האדם האומר, תפיסתו העצמית וביטוי ליחסיו עם השומע.
אז כמה נק' למחשבה סביב הנושא:
מה זה חוצפה עבור כל אחד ואחת מאיתנו?
האם כאשר ילד מתנגד לדעת ההורה שלו ומבטא את דעתו, הדבר יחשב כחוצפה?
אם כן מדוע?
האם האופן שבו נאמרו הדברים או שמע התוכן של הדברים גורם לנו להרגיש שמתחצפים אלינו?
מה אנו מרגישים כאשר חווים התחצפות כלפינו?
האם אנו מודעים מתי אנו מתחצפים אל האחר?
מה האחר עשוי להרגיש עם כך?
מאחר ובמושג החוצפה כרוכה גם היכולת להגיע לביטוי עצמי, עצמאי מול האחר, עלינו לחשוב על דקויות החוויה כאשר אנו מגיבים כלפיה. כאשר אנו לא מאפשרים לילדנו לבטא עצמו, ונותנים לו את התחושה שברגע שהוא מבטא עמדה מנוגדת לשלנו ועומד על דעתו, הוא מתחצף ופוגע בנו, אנו מביעים עמדה ברורה מאוד כלפיו וכלפי הניסיון שלו לבטא את דעתו כשהיא שונה משלנו.
רוצים להישאר מעודכנים? הצטרפו עכשיו לדף הפייסבוק של "תרבוש – תרבות ופנאי לציבור הדתי"
כולנו באופן כזה או אחר רוצים שילדנו יתפתח לאדם בוגר, בעל תחושת עצמי בטוחה ועם יכולת לתת ביטוי לדעותיו ודבריו מול דברי האחר. חינכנו את ילדנו לאור מטרה זו, לפיכך, אל לנו להיות מופתעים כאשר עמדה בוטחת זו מכוונת כלפינו. הרי האחר הראשון שעליו יתרגל הילד את היכולת המתפתחת לביטוי עצמאי הוא אנחנו. אם נגיב לעמידתו על דעתו באופן שירסן או ישתיק את הביטוי העצמי שלו, נחליש את יכולותיו ומנע ממנו לעמוד על דעתו גם מחוץ לדלתות הבית.
עלינו לשמר איזון רגיש וללמד את הילד לבטא את דעתו בכבוד ולעמוד עליה, תוך כדי הקשבה לדעתו של האחר ומתן מקום לשניים שונים שיכולים כל אחד לבטא עצמו. עלינו להקשיב לדבריו של הילד, לרדת לסוף דעתו ורצונו וללמד אותו לנסח אותם נכון, באופן שלא יחווה על ידי האחר כפגיעה אפשרית בכבודו. מאז ומעולם הייתה פגיעה אמתית או דמיונית בכבודו של השומע, מתן של הזדמנות לשומע לחמוק ממתן תשובה לשאלה. השומע, תמיד יכול להשתמש בפגיעה כסיבה להסתת הנושא תוך התייחסות לאופן שבה נשאלה השאלה ולא לתוכן שלה.
ענת בן סלמון – פסיכותרפיסטית ומדריכת הורים
מנהלת המרכז הטיפולי כלים שלובים ומרצה במכללת רותם.
